בין הכוהנים התבלט המלך, לבוש זהב וארגמן, שהתפלל מלא דאגה ודיכאון. דאגה חמורה הטרידה רוחו: לא מזמן שלח שליחים למנבאה אשר בדלפי עם שאלה על המשך שושלתו, אבל התשובה שקיבל היתה איומה : "סופך למות מבני משפחתך - הימנע מפגישה עם אדם שיהיה נכרי ואזרח כאחד, שיירד מן ההרים נועל סנדל אחד בלבד, ובלכתו מערבה ייכנס לתחום העיר יולקוס המהוללה". מאז נלקחה ממנו שלוות-נפשו ודווקא ברגע זה, כשסיים להקריב לאביו פוסיידון, אל הים האדיר, כדי שיעזור לו לבטל את רוע-גזירת-הגורל , הסתכל סביבו באימה ופחד. בעיקר הסתכל לעבר רגלי העוברים לידו. יש אומרים שלפתע ראה את יאסון - ונרעד כולו. יש אומרים שבשורת הזר המוזר הגיעה אליו לארמון ואז מיהר להגיע למקום. לפניו עמד עלם גבה-קומה ויפה-תואר, בריא וחסון, כובע רחב-שוליים של נוסע תלוי על שכמו , החנית ביד ימינו – הוא בא מן ההרים ונועל רק סנדל אחד !
הצביע עליו המלך לאשר-על-הארמון וביקש להזמין את הזר אל הארמון בלי שהיות. יאסון מעודו לא דיבר עם מלכים, אבל הוא התחנך בין נסיכים ובני-אצולה. הוא לא נרתע ולא נפלה רוחו בעומדו לפני פליאס. בלי כל פחד אמר מה שמו והראה לעין-כל את חיתולי-הארגמן בהם נעטף בהיותו תינוק – שעליהם רקמה אימו את סמלי בית-המלוכה ואת שמו. וסיפר שגדל במערתו של חירון.
פליאס עצר בעצמו, שכן בין אורחיו היו גם דודיו של יאסון, פֶרֶס מפֶרַי ואַמיתַאוֹן ממֶסֵנֵה, ובניהם, אַדְמֵטוֹס ומֶלאמְפּוּס. אמר לו המלך: "מה היית עושה, יאסון, אילו היית מלך ואילו ידעת כי נגזר עליך למות מאחד מאורחיך?" -"הייתי שולח את האורח לחפש את גיזת-הזהב ולהשיבה לארמון" אמר יאסון.
"יפה מאד," אמר המלך, " תשובה מצויינת. דע לך , איפוא, כי אתה הוא האורח. לך והבא את גיזת-הזהב".
אבל גם הקרובים ההמומים זיהו את יאסון, שֹשֹו אל קרובם שנחשב למת, והחגיגה נמשכה חמישה ימים. הם הביאו את יאסון אל ביקתת-הוריו הדלה. לפי גירסה אחרת היה זה אותו המשרת הנאמן שבעבר דאג להזהיר את ההורים שהמלך פליאס רוצה להרוג את יאסון , שעכשיו זיהה מיד את יאסון והביאו אל בקתת-הוריו. שם הם גרו עם כמה מעבדיהם שנשארו נאמנים להם וחיו חיי בדידות ושקט , ובלבד שלא לעורר את תשומת-לב העריץ הנוקם ונוטר. בראותם את בנם הבוגר , פרצו הזקנים בבכי וחיבקוהו נרגשים ומלאי-התפעלות. הם החליפו ביניהם רשמים וחוויות לגשר מחדש על פער 20 השנים שהפרידו ביניהם.
ביום השישי התייצב יאסון בארמון, דיבר קשות עם המלך על רוע-ליבו ובתקיפות תבע מפליאס את המלוכה שנלקחה מאביו:" שבתי אל ביתי כדי להחזיר את עטרת כבוד ביתי העתיק. לא עוד בצדק מושלים בארץ זו שנתן זיאוס לאבי. אני דודנך – חוק של צדק יכריע בין שנינו ולא חרבות ורמחים . לך יהיה כל העושר הזה אשר לקחת, הצאן והבקר והשדות – אך שרביט המלך וכסא המלוכה לי יהיו , למען אשר לא יקום בינינו ריב-דמים בעבורם".
פליאס הערמומי ענה שממילא לא יאריך ימים, ולכן ימסור ברצון את שרביטו לידי האיש הצעיר. אך כתנאי לכך דרש מיאסון שיצא בספינה עד לקצה הים השחור, לעיר קוֹלְכיס, ויביא משם את גיזת הזהב, כפי שאמר בעצמו. "הנה כבר קפצה עלי הזיקנה. לא כן אתה, אשר פרח נעוריך מלבלב עתה בכל-עוזו. פריכסוס המת מבקש מאיתנו להחזיר את גיזת-הזהב וכך להחזיר את רוחו אל ביתו. אם תצא למסע ותחזיר את הגיזה, הריני נשבע בשם זיאוס , כי אוותר אז על המלוכה ועל שרביט המלך ואתנם לך". כך דיבר , באומרו אל ליבו כי לא יצא איש למסע זה וישוב חי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה