הפעם אני רוצה להביא לקוראי סיפור שהגיע אלי ממקור לא ידוע.

איני יודע מי כתבה אותו , אך אני רוצה להודות לה מעומק-ליבי על ששיתפה אותנו בחוויותיה אלה.

אני מביא את הסיפור כפי שהגיע אלי, ללא שום שינוי,

אז הנה הוא לפניכם.

                                              זקינתוס - יוון
אני צריכה הפסקה, אחר סמסטר ארוך ומתיש.  המשפחה שלי שהתה באותו זמן בקצה הדרומי של חצי האי הבלקני, באי קטן ובלתי ידוע ביוון.  החלטתי להצטרף אליהם.  טסנו מתל אביב לאתונה.  מאתונה המשכנו בטיסה לאי זקינתוס הידוע בכינויו "Fiore di Levant" ("פרח המזרח") וגם בשמו האיטלקי - זנטה.
כמו כל תייר, קראתי במהלך הנסיעה את מדריך הנסיעות, ולמדתי קצת על: ההיסטוריה, החקלאות, מזג האוויר, ולבסוף גם  על מקורות הפואטיקה של ההמנון הלאומי. לא קראתי מילה אחת על מה שאני באמת עתידה לגלות על האי.  הנסיעה משדה התעופה אל הווילה שלנו נמשכה דקות אחדות. ממישור החוף, נסענו דרך הכפר במסלול עקלקל אל היעד.
גברת זקנה, שניראתה כמו כפרייה יוונית טיפוסית, לבושה כולה בשחור, קיבלה את פנינו בחיוך חם.  עשתה לנו סיור סביב האחוזה האהובה שלה (ניכר היה שהמקום הזה היה מקור גאוותה).  ערכה לנו גם סיור קצר בביתה (מעוצב כולו בסגנון ישן:  חדרי שינה, סלון שירותים).   במטבח, הבחנו בקדרות התבשילים האותנטיים (בסגנון יווני) שהיו תלויים מעל התנור הישן. כל אלה הוצעו לנו לשימוש. הסברנו לה כי מסיבות דתיות, למרבה הצער, לא נוכל להשתמש בכלי המטבח שלה אך אין לנו בעיה מאחר והבאנו כלים משלנו.
זה הרגע שבו הכל התחיל.
היא נראתה מבולבלת. היא הסתכלה על אבא שלי, ולפתע אורו עיניה.  היא הבחינה בכיפה שלו.  ביקשה מאיתנו ללכת בעקבותיה החוצה אל הגינה.  מנקודת הגובה שבה עמדנו, ראינו נוף נפלא של אוקיינוס ואוניות.  אבל, היא הצביעה לכיוון אחר לגמרי.   "הביטו לשם, בבקשה !" היא אמרה והצביעה לכיוון הגבעות.  רצתה לדעת מה שראינו.
"עצים, צמחיה", אמרנו ..... "תסתכלו שוב ותתמקדו !", דרשה.  "משהו לא מזוהה שנראה כמו שיניים, נקודות לבנות" אבא שלי אמר.  היא הביטה בנו לרגע ארוך ואמרה: "זה בית הקברות היהודי".  הייתי המומה.  כולנו היינו המומים. היינו כאן על אי בודד ביוון.  מי שמע על יהודים במקום ?.  ניסיתי להעלות זיכרונות על סיפורים וחוויות ששמעתי מהחברים שביקרו כאן.  דבר לא עלה בדעתי.   מרגע זה עד שעזבתי את יוון, חופשת הקיץ המרגיעה ושתיית "אוזו" על החוף, הפכה למסע מרתק.  בסופו חשפתי סיפור בלתי נשכח.
למחרת בבוקר, עליתי על ה"טוסטוס" השכור שלי ונסעתי לבית הקברות. הצמרמורת שעברה בי התחילה כשראיתי לראשונה את ה"מגן דוד" על השער השחור הקטן.  הרעד התגבר כשנכנסתי לתחומי בית הקברות.  זהו בית קברות ענק המכיל מאות קברים מהמאה ה- 16 ועד 1955.  השטח היה שמור היטב, ואבנים קטנות הונחו על קברים רבים, כאילו היו כאן מבקרים לאחרונה.   1955 ? - חשבתי לרגע, מי שמכיר את ההיסטוריה של יוון והאיים שלה אפילו קלושות, יודע כי לא היה מקום שנפגע יותר על ידי הנאצים.  רודוס, קורפו, סלוניקי, אתונה.  אובדן חיי היהודים ביוון היה הרסני.  מ- 1944, כמעט שלא נשארו יהודים אפילו בקהילות הגדולות.  ע"כ החלטתי לחקור.
במרכז בית הקברות עמד בית קטן.  ניגשתי לשם.  זהו ביתו של השומר (דור שלישי של שומרי בית הקברות היהודי בזקינתוס).  האיש מדבר אך ורק יוונית.  חוסר יכולתי לדבר את השפה מנע מאיתנו לנהל שיחה עמוקה איתו.  רציתי להמשיך את חיפוש ההיסטוריה היהודית של האי הזה, ותוך חמש דקות הייתי בבית העירייה.  כשסיפרתי לפקיד בדלפק הקבלה מה אני מחפשת, הוא שאל אם הגעתי כבר לבית הכנסת. השאלה הוצגה כבדרך אגב, כאילו זה נשאל על בסיס יומי.  "סליחה ?", חשבתי שלא שמעתי נכון. "בית כנסת על האי הזה ?".  הוא נתן לי הנחיות.  בית הכנסת נמצא על כביש סואן במרכז האי.  מהרחוב הראשי, בחלל בין שני בניינים, יש שער ברזל שחור, בדיוק כמו זה שראיתי בבית הקברות. מעל זה היתה קשת אבן עם ספר פתוח.  קראתי, בתרגום חופשי מן עברית המקורית, "במקום קדוש זה עמד בית הכנסת "שלום". כאן, בזמן רעידת האדמה בשנת 1953, גווילי תורה, שנקנו לפני שהקהילה הוקמה, נשרפו".  דרך השער הנעול ראיתי שני פסלים.  אם לשפוט לפי הזקנים הארוכים שלהם, הם נראו לי כמו הרבנים.  הכתובת על הקיר הוכיחה לי שטעיתי: "שלט זה מציין את הכרת התודה של יהודי זקינתוס לראש העיר קארר ולבישוף כריסוסטומוס". 
על מה הכרת התודה ?  מי האנשים האלה ? למה הפסלים ? מה קרה כאן ? היו לי הרבה שאלות. הייתי חייבת למצוא קצה חוט, אם לא תשובה.  חזרתי לעירייה, נרגשת ורועדת.  ניגשתי לפקיד, שכבר הכיר אותי, והתחלתי לחקור אותו על מה שקרה כאן.  הוא הפנה אותי אל סגן ראש העיר, בקומה השלישית.  מצאתי את החדר שלו. דפקתי בדלת ושאלתי אותו אם הוא יקדיש לי כמה דקות.  הוא נעתר ברצון.  כעבור חצי שעה יצאתי עם המידע זה:
ב -9 בספטמבר 1943, פנה מושל הכיבוש הגרמני (אדם בשם ברנז) לראש העיר, לוקאס קארר, בדרישה לקבל ממנו  רשימה מפורטת של כל היהודים על האי.  ראש העיר התייעץ עם הבישוף כריסוסטומוס ויחד החליטו לדחות את הבקשה של המושל הגרמני.  למחרת הם נדרשו להתייצב בפני המושל.  המושל התעקש וחזר בתוקף על דרישתו לקבל את הרשימה.  הבישוף הסביר למושל כי יהודים אלה אמנם לא נוצרים הם אבל חיו במקום בשקט ובשלווה במשך מאות שנים.
הם מעולם לא הפריעו לאף אחד, הוא אמר. הם היו יוונים בדיוק כמו כל היוונים האחרים, וזה יפגע בכל תושבי זקינתוס אם הם יעזבו.  המושל התעקש שיתנו לו את השמות.  בלית ברירה הושיט לו הבישוף פיסת נייר שהכילה רק שני שמות: הבישוף כריסוסטומוס וראש העיר קארר.  בנוסף על כך הביא הבישוף מכתב מההגמון אל היטלר עצמו, ובו הצהרה לפיה יהודי זקינתוס הם תחת סמכותו ואחריותו.  המושל ההמום לקח את שני המסמכים ושלח אותם אל המפקדה הצבאית הנאצית בברלין.

בינתיים, פנו מנהיגי האי אל היהודים המקומיים ודרשו מהם להסתתר בתוך בתי נוצרים בגבעות.  באופן די מפתיע בוטל במהרה הצו (לאסוף את היהודים)– הכל הודות למנהיגים מסורים אלה, אשר שסיכנו את חייהם כדי להציל את יהודי המקום.  באוקטובר 1944, הגרמנים נסוגו מן האי, תוך שהם משאירים מאחוריהם את כל 275 יהודי המקום.  האוכלוסייה היהודית כולה באי שרדה ללא פגע, בעוד שבאזורים אחרים קהילות יהודיות רבות הושמדו.
היסטוריה ייחודית זו מתוארת בספר של Dionyssios Stravolemos, "מעשה הגבורה – הצדקה", וגם בסרט קצר של Tony Lykouressis, "שירת החיים".  לדברי המדריך למטייל של חיים יזאקיס, בשנת 1947, מספר גדול של יהודי זקינתוס עלה לארץ בעוד אחרים עברו לאתונה.  בשנת 1948, כאות הוקרה על גבורתם של תושבי זקינתוס בתקופת השואה, הקהילה היהודית תרמה ויטראז' על החלונות של כנסיית Saint Dionyssios.  בחודש אוגוסט 1953 נפגע האי ברעידת אדמה חמורה.  הרובע היהודי כולו, על שני בתי הכנסת שלו, נהרס כליל.  זמן לא רב לאחר מכן עברו שאר 38 היהודים לאתונה.  בשנת 1978, העניק מוסד "יד ושם" לבישוף כריסוסטומוס ולראש העיר לוקאס קארר עם התואר "חסיד אומות העולם".
בחודש מרץ 198 נפטר היהודי האחרון שנותר בזקינתוס, Ermandos Mordos, והועבר לקבורה באתונה.  כך נסגר  המעגל והנוכחות היהודית באי באה לקיצה, אחר כחמש מאות שנה.  בשנת 1992, באתר שבו עמד בית הכנסת הספרדי לפני רעידת האדמה, הקימה מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון שתי אנדרטות זיכרון משיש כמחווה לבישוף וראש העיר.   
כמה ימים לפני שתכננתי לעזוב את האי ולחזור הביתה, נכנסתי לבנק להמיר דולרים ליורו.  אפילו במקום פשוט כמו בנק, הצלחתי להוסיף עוד חתיכה לפאזל היהודי הזה.  פקידה שדיברה בטלפון ואכלה כריך, קראה לי כשהגיע תורי.    כשנתתי לה את הדולרים להמרה, היא הושיטה לי את הכסף במעטפת המרה בלי לבקש שום תעודה מזהה.  מאוחר יותר, כאשר פתחתי את המעטפה, הופתעתי לראות כל כך הרבה כסף.  מסתבר שהם לא ספרו כראוי את הכסף שהיה במעטפה, במקום להמיר 1,000 דולר, היא נתנה לי את המקבילה של 10,000 דולר !.  זה ממש לא הפתיע אותי, כי הפקידה לא הקדישה לי כל תשומת הלב.  מכל מקום, בסופו של דבר, כשהבנק יבין כי כסף חסר, לא תהיה כל דרך להגיע אלי מכוון שלא קבלו ממני נתוני זהות.  למחרת בבוקר, התקשרתי לבנק וביקשתי לדבר עם המנהל.  שאלתי אותו אם יש בעיה עם החשבונות בלילה הקודם.  "את חייבת להיות האישה עם הדולרים", אמר, ומיד הזמין אותי למשרד שלו.  כעבור שעה, הייתי בבנק.  כשנכנסתי למשרד, האיש שישב מול המנהל עבר לכיסא אחר ונתן לי את מקומו.  חלקתי את חווית הבנק שלי איתו, והערתי שזה יכול היה להיות קל מאד עבורי להיעלם עם הכסף.  המנהל עצמו התנצל מאד על הדרך הלא מקצועית בה טופלתי והודה לי שוב ושוב על החזרת הכסף.  כדי לבטא את הכרת התודה שלו, הוא הזמין אותי ואת משפחתי לארוחת ערב במסעדה יוקרתית.  הסברתי לו שלאכול בחוץ זה מסובך מדי עבורנו בשל העובדה שאנחנו יהודים שומרי מצוות.  הוא ביקש את הכתובת שלי כדי שיוכל לשלוח לנו ארגז של יין.  "גם זו בעיה" אמרתי.  הסברתי לו שבאתי מישראל לפני שבוע לחופשה, אבל הוסטתי לדבר אחר.   הסברתי: "כמה ימים אחרי שנחתתי, הופתעתי לגלות את הקהילה היהודית שהיתה פה עד לפני 25 שנה" והוספתי: "אתה לא חייב לי כלום.  אתם נתתם הרבה לבני עמי והמעט שאני יכולה לעשות כיהודיה, כדי להראות את הערכתי ותודתי למה שעשיתם עבור יהודי זקינתוס, הוא להחזיר את הכסף הזה, שלא שייך לי ולהגיד לכם: "תודה !"
היתה שתיקה שנראתה כרגע ארוך.
האיש אשר פינה את המושב שלו כאשר נכנסתי ולא אמר מילה במהלך השיחה, קם עם דמעות בעיניים, פנה אלי ואמר: "בתור נכדו של ראש העיר קארר, אני המום מאוד ורוצה להודות לך !"
----------------------------
מקווה שהאירוע הזה ריגש אתכם כפי שהוא ריגש אותי.

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [2]

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [2]

2)   המלכה ילדה ביצה  טינדראוס, מלך ספרטה , היה גיבור נודע במיתולוגיה היוונית . הוא זכה לשאת את אחת הנשים היפות ביותר ביוון -  לדה בת תסטיוס . אבל גם זאוס, חשק בה , ולכן בא אליה בליל כלולותיה , ופיתה אותה בהתחפשו לברבור לבן אדיר-כנפיים , לאחר שבאותו הלילה כבר הייתה לדה גם עם בעלה הטרי טינדראוס . כעבור תשעה חודשים הטילה/ילדה שתי ביצים ובהן רביעית-התאומים המפורסמת : מהאחת בקעו התאומים ילדי זאוס : הלנה ופולוקס בני האלמוות , ומהשנייה בקעו התאומים ילדי טינדראוס  -  קסטור וקליטמנסטרה  בני-התמותה .

והאחיות – מה איתן ?

שתי הבנות התאומות גדלו ויפו. והלנה  בת-זיאוס נודעה כאישה היפה בעולם . הבנים התאומים מתו בצעירותם, ולכן היה ברור שבעלה הנבחר של הלנה יהיה חתנו של טינדראוס ויירש את מלכות ספרטה.  מחזרים רבים , כולם בני משפחות רמות-מעלה וכל נסיכי יוון , באו לבקש את ידה של הלנה, היפה בנשים, וכולם הביאו עמם מתנות נפלאות לטינדראוס . המלך טינדראוס נבוך משפע המחזרים וחשש לבחור באחד מהם , פן יתאגדו נגדו יתר המחזרים .  אודיסאוס , הנסיך הערמומי מאיתקה , הציע לטינדראוס לפרוש מהתחרות ולפתור עבורו את הבעיה , בתנאי שטינדראוס יסייע לו להשיג את פנלופה , בתו של איקריוס אחיו. טינדראוס הסכים, ואודיסאוס הציע לו לחייב את כל המחזרים שיישבעו לעמוד לימין בעלה של הלנה, יהיה אשר יהיה, אם יבולע לו בגין נישואין אלה . כל אחד מהנוכחים קיווה , שהוא יהיה החתן הנבחר ולכן עמדו כולם ונשבעו כי הם מתחייבים להעניש בעונש הקשה ביותר את כל מי שינסה לחטוף את הלנה .  אז בחר טינדראוס  במנלאוס בן אטראוס  ,  ונתן לו את הלנה לאשה ואף עשה אותו למלך ספארטה . ואילו אגממנון מלך מיקני בירת ארגוס  , אחיו של מנלאוס, קיבל את יד אחותה  קלייטמנסטרה .  כעבור זמן הופיע בארמון של מנלאוס בספרטה נסיך טרויאני שהצהיר על עצמו שהוא סוחר-שליח מטרויה ובא כידיד . עד מהרה הוא זכה לאמונו המלא של מנלאוס ולידידותו . כשמנלאוס הפליג למשימה חשובה , הוא השאיר את ארמונו "להשגחתו הטובה של ידידו פאריס" . בו-בלילה חשף פאריס הבוגדני את פרצופו האמיתי וחטף את הלנה היפה והפליג איתה לעירו טרויה . בעקבות שבועת המחזרים  זכו מנלאוס, מלך ספרטה, ואחיו אגממנון , מלך ארגוס,  לתמיכת כל מלכי היוונים  במלחמתם נגד טרויה , כדי להחזיר את המלכה החטופה לבעלה  .

אנו יכולים לראות שלפעמים רגע אחד של תשוקה וחוסר תשומת לב עלול להמיט שואה על מלכים , משפחות-מלוכה , ערים וארצות .

3)   הנימפה שילמה על חטאי האלים איו הנימפה היפה היתה כוהנת הרה . זאוס חמד אותה וכיסה עצמו במסך ענן כדי שיוכל להתעלס עימה , בלי שהרה , אשתו הקנאית , תגלה אותם . אבל הרה, אשתו של זיאוס , סילקה את העננים ותפסה אותו בוגד בה עם הנימפה היפהפיה . כדי לא להודות  - הפך זיאוס את אהובתו לפרה צעירה "שסתם , כך, במקרה , עומדת על ידו  והוא לא יודע מאיפה היא צצה פתאום ".

הרה הפקחית רק ביקשה ממנו במתנה את הפרה היפהפיה – וזאוס לא יכל לסרב לה . כך שילמה דוקא הנימפה על פשעי מלך האלים .

4) הבטחות צריך לקיים  מכל הנשים שאהב זיאוס , היתה סמלה בתו של מלך תבי האומללה ביותר . וכמו תמיד גרמה לכך קנאתה של הרה . זיאוס אהב אותה אהבה עזה והבטיח לה  שימלא כל משאלות ליבה . הוא נשבע לה בנהר סטיכס , ולכן אפילו הוא כבר לא היה יכול להפר את השבועה .  הרה, בקנאתה התחפשה לאישה זקנה ושכנעה את סמלה  לבקש ממאהבה שיתגלה בפניה בכל הדרו האלוהי הנורא . זאוס ידע שאין אדם שיוכל לעמוד בכך , אבל , כמו שאמרנו , הוא לא יכל להפר את השבועה . זאוס ניסה לשכנעה לוותר , אך היא סירבה . בצער נעתר זיאוס  לבקשתה הנוראה של סמלה ואכן , סמלה נשרפה לאפר . אבל זאוס הציל מהאפר את בנם שטרם נולד , דיוניסוס . הרה הקנאית ביקשה מהטיטנים לאכול את התינוק , אולם אתנה הצילה את ליבו והחזירה אותו לזאוס , ששתל אותו בירכו , עד שהגיע זמנו להיוולד.. אז נשא הרמס את התינוק הרך ומסרו לידי הנימפות של ניסה , העמק היפה ביותר עלי-אדמות, שאין איש בעולם היודע את מקומו .

כאשר התיישבו הרומאים והסקיתים באזורנו , הם התפעלו משפע המעיינות , האדמה הפוריה והאקלים הנוח . הם היו בטוחים שהם נמצאים בעמק ניסה המופלא של האגדות . לכן קראו לעיר שבנו ניסה סקיתופוליס  -  שזהו שמה של בית-שאן הרומאית . בחגיגות השנתיות שנערכו לכבוד דיוניסוס החלו להופיע השחקנים עם מסיכות תיאטרליות .

ראה המשך: הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [3]

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [3]

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [3]   

5) הבן יעלה בכוחו על אביו  תטיס , בת נראוס , היתה היפה בין  נימפות-הים . כה יפה , עד שגם זאוס וגם פוסיידון התאהבו בה ורצו לשאתה לאשה . אולם תאמיס אלת הצדק והאושר ,הזהירה אותם והזכירה להם נבואה קדמונית שנגזר כי עלמה זו תלד בן שיעלה בכוחו על אביו . מיד הצטננה התלהבותם והם החליטו להשיאה לבשר ודם  רגיל – מה שבטוח – בטוח ....

ההזדמנות לא איחרה לבוא , כי פלאוס נסיך תסאליה הגיבור , התאהב בה . אבל היא לא רצתה בו . בכל פעם שהתקרב אליה ברחה ממנו , וכשניסה לתפוש אותה , היתה מתחמקת לפתע בשנותה את דמותה : פעם הפכה לאש ופעם למים , פעם הופיעה בדמות אריה או נחש , וכל מיני דמויות  –   מן הפשוטות  והרגילות  ועד האכזריות  ביותר . אולם העלם המאוהב לא אמר נואש , ומשלקחה בזרועותיו לא הרפה ממנה : אם שרפה בו האש או קרעו את בשרו ציפורני-האריה ,  עד שלבסוף נכנעה לו . חתונתם נחוגה במערתו של הקנטאור הטוב חיירון , שמילא את מקומו של אבי החתן והוזמנו אליה כל האלים כולם , חוץ מאריס , אלת הריב והמדון . האלה הנעלבת הכינה להם הפתעה שלא חיכו לה . היא הופיעה באמצע הטכס , כשכולם יושבים סביב השולחן הארוך וזרקה אליו תפוח זהב נהדר , שעליו מתנוסס כתוב "ליפה באלות" . היתה זו , כדרכה של אריס , פגיעה בנקודה הכואבת ביותר . כל האלות מיהרו לחטוף את התפוח המוזהב זו מידיה של זו . היתה זו המריבה הגדולה ביותר שהתחוללה בין האלים , מאז כבש זאוס את האולימפוס . לבסוף נוצר מצב שבו אחזו שלוש אלות בתפוח-המריבה : הרה , אתנה , ואפרודיטה . הן פנו לזיאוס שיכריע , אך הוא סירב . גם שאר האלים נמנעו מלהכריע במחלוקת האלות .  לבסוף פנו שלוש האלות לבן-תמותה שישפוט ביניהן והציעו לו שוחד. הרה מלכת השמים הציעה להפכו למלך החזק בעולם. אתנה הציעה להפכו לחכם הגדול בעולם. אפרודיטה הציעה לו את האשה היפה בעולם . במי הוא יבחר ?  היה זה פאריס, הנסיך הטרויאני . והוא בחר בהצעתה של אפרודיטה . הוא הפליג לספרטה , העמיד פני ידיד והתחבב על מנלאוס , ובהזדמנות הראשונה – חטף את אשת מארחו .  בינתיים , לתטיס ופלאוס נולד  בן שעתיד להיות מפורסם בחייו ובמותו  – אכילס .

6)  שני הגיבורים משתמטים מהגיוס לצבא .

אודיסאוס הערמומי מלך האי איתקה, התחפש 3 פעמים. כשנאספו כל נסיכי יוון להילחם בטרויה , הוא לא רצה לעזוב את אשתו פנלופה ובנו טלמאכוס בגלל אשה בלתי נאמנה ולכן , כשבאו שליחי היוונים לגייסו  -  הוא העמיד פני מטורף ונמצא כשהוא חורש שדה וזורע בו מלח במקום זרעים . אך שליחי צבא  גילו את ההתחזות והוא צורף לצבא יוון.

גם אכילס הנער התחמק מהגיוס , בגלל אימו , שבהיותה אלה - ידעה שהוא לא יחזור משם . במצוותה הוברח אכילס לחצרו של המלך ליקומדס וחופש לנערה בין בנות המלך .  כה רך ועדין היה הנסיך הצעיר ביופיו החינני , עד שנראה היה בלבוש נערה כאחת הנסיכות המלכותיות . היה זה אודיסאוס הערמומי , שנשלח להביא את אכילס . כי ידעו היוונים שבלי אכילס הם לא יצליחו לכבוש את טרויה . אודיסאוס גילה היכן מוחבא אכילס , וכדי לחדור לשם – התחפש לרוכל פשוט , המוכר תכשיטים  וחרבות. העלמות הקיפו מיד את התכשיטים הנפלאים ואילו אכילס – התעניין רק בחרבות .  וכך התגלה ושוכנע להצטרף לגיבורים היווניים בדרכם לטרויה .

בסוף האודיסאה מסופר על אודיסאוס החוזר לביתו עמוס-המחזרים אחר אשתו , כי כולם , פרט לאשתו , בטוחים שהוא נהרג בקרבות . אודיסאוס מתחפש לזקן לבוש סחבות , לסמרטוטר זקן, כדי שיוכל לחדור לשם ללא-סכנה . וכך , לבסוף , אחרי תחבולות ערמומיות נוספות , הוא מסלק את כולם וכובש את אשתו וממלכתו מחדש .  

ראה המשך: הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [4]

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [4]

בס"ד

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [4]

7) האלה שמתחפשת לזקנה בלה

לאיזון, המלך הצדיק והישר של העיר יולקוס שבתסאליה, היה אח בן-בליעל – פליאס  - שתמיד זמם מזימות רעות . איזון רך-האופי סלח לו שוב ושוב , עד שפליאס הצליח לאסוף בהחבא כנופית עזי-מצח ובעזרתם השתלט על הארמון והעיר וסילק את אחיו . במקרה נולד אז לאיזון בנו הקטן – יאסון . פליאס רצה להבטיח את הירושה לבניו ולכן ציווה להרוג את התינוק בן-אחיו. אלא שאחד מעבדיו הזהיר את המלך והמלכה מבעוד-מועד . הם דאגו לפרסם ברבים את מחלתו האנושה של התינוק הרך ותוך ימים מספר נשמע קול המספד מתוך הבית וכולם מררו בבכי תמרורים . בינתיים, בחסות הלילה , היחידה שידעה את סוד התחבולה , לקחה אימו את התינוק עטוף בחיתולי ארגמן והבריחה אותו אל מחוץ למדינה , אל מערתו של הקנטאור חיירון הטוב . שם גדל הילד והתחנך בין בניהם של מיטב אצילי יוון  , ולמד את טוהר הלשון והמחשבה והמעשים הטובים - עד הגיעו לגיל 20 . הוא לא ידע על מוצאו המלכותי , אך כאשר התבגר והיה לעלם , הביע את רחשי-תודתו לחיירון ויצא לנדוד בעולם , לחפש הרפתקאות שיביאו לו תהילה וכבוד . יום אחד עמד על שפת נהר גועש רחב-ידיים שמימיו עמוקים ומסוכנים , וחיפש מקום אפשרי למעבר . לבסוף מצא מקום בו רדודים המים כדי מעבר הולך-רגל יחיד ללא-מטען . באותו רגע הופיעה לפניו אשה זקנה כפופה וצולעת וביקשה ממנו שיעבירנה את הנהר הגועש . בחפץ-לב לקח אותה יאזון על שכמו , אך היא עוד העיקה עליו ברטינות בלתי-פוסקות , צעקות ובעיטות . לבסוף הוא הצליח להביאה בשלום לגדה שממול על פני כמה סלעים שבלטו מהמים . רק אז פנתה אליו הזקנה וברכה אותו ברוב ברכה ואושר . בעודה מברכת אותו היא החלה לגדול ולגבוה עוד ועוד , שמלתה המזוהמת והמקומטת התיישרה וזהרה בריבואי-כוכבים ופניה הפכו צעירות וזוהרות בזוהר אלוהי . היא גילתה לו שהיא אלת-השמים הרה , שהתחפשה לזקנה כדי לבדוק טוב-ליבו והבטיחה לעזור לו ככל שיצטרך . מאותו רגע היתה הרה פטרוניתו רבת-הכח והחסד ועזרה לו במסעו הנועז להשיג את גיזת-הזהב  .

8) כאשר האלים משתעממים    זאוס והרמס – כשהיו משתעממים  באולימפוס ועייפו מצלילי הנבל של אפולו והגראציות ,  התחפשו לאנשים עוברי-אורח עניים , בחיפוש הרפתקאות וכדי לבדוק מידת הכנסת האורחים של אנשי פריגיה . אך כל הדלתות הוגפו בפניהם. רק בבקתה העלובה של באוקיס ופילימון העניים הם התקבלו בסבר פנים יפות והתפקעו מצחוק למראה זוג הקשישים הרודפים אחר האווז לתופסו. הזקנים לא פסקו מלטרוח ולטפל בהם הכי טוב שיכלו ולדאוג לכל מחסורם של אורחיהם. רק יותר מאוחר, כשגילו באוקיס ובעלה שלמרות שמזגו לאורחים שוב ושוב מכד היין – הוא מתמלא מחדש, החלו להתלחש ביניהם ולהתפלל בפחד . רק אז גילו האלים את זהותם , הוציאום אל מחוץ לבקתה הדלה והראו להם מה קרה לשכניהם. הכפר התכסה מים והפך לאגם ותושביו הרעים נהפכו לצפרדעים, כעונש על רשעותם  . הבית הדל נהפך למקדש עמודים מפואר , עם שיש וזהב ,  והאלים גם נתנו לזוג הזקנים  לבקש משאלה מיוחדת . "בקשו כל מה שתרצו – ובקשתכם תתמלא ". שוב התלחשו ביניהם זוג הזקנים ואז אמר פילימון "הפקידו אותנו על מקדשכם לשמש לכם ככוהנים . ועוד זאת – הואיל וחיינו יחד במשך שנים כה רבות , אל-נא יצטרך אחד מאיתנו לחיות אי-פעם לבדו . תנו לנו למות ביחד " . האלים הסכימו , כי מצאו השניים חן בעיניהם . במשך זמן רב שירתו הזקנים במקדש הנהדר. יום אחד , בעומדם כך ליד המקדש , חבוקים , נזכרים בימים עברו , כשהיו כה עניים , ועם זה מאושרים מאד , ראה כל אחד , כי השני מתכסה בעלים וקליפה עוטפת אותו . הם עוד הספיקו לקרוא "היי – היה – שלום , בן – בת – זוגי היקר " ומיד הפכו לעצים : פילימון הפך לעץ אלון ובאוקיס הפכה לעץ תירזה . ולעולם נשארו עומדים יחד , כי האלון והתרזה צמחו מגזע אחד . ממרחקים היו באים לשם אנשים לחזות בפלא הזה – ומספרים את הסיפור . ותמיד היו זרי-פרחים מקשטים את הענפים לכבודו ולזכרו של הזוג הנאמן , הצנוע והמופלא הזה .

ראה המשך: הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [5]

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [5]

9) הצעיר שהתחפש לזקנה  - (המילטון, - לפי אובידיוס) פומונה היתה הנימפה היחידה שלא אהבה את היער, כי ליבה היה נתון לגני-פרי ולפרדסים בלבד.  היא נהנתה ממלאכת-הגיזום וההרכבה ומכל ששייך לעבודת-הגנן. התרחקה מאנשים , בעיקר מגברים, ונהגה להתבודד בין העצים האהובים עליה . מכל אלה שרצו בה, היה וירטומנוס הנלהב ביותר. אולם הוא ידע שלא יוכל להופיע בפניה בצורתו שלו, גבר צעיר ונאה , על-כן היה מתחפש כפעם בפעם לקוצר פשוט  המביא לה טנא מלא שעורה , או לרועה הצועד בכבדות , או שהופיע לפניה בדמות צעיר הגוזם בכרם .

כך הצליח להשביע עיניו בזיוה , אפילו שידע שלעולם לא תביט על גבר צעיר שכמותו . לבסוף ערך תכנית טובה יותר : הוא הופיע לפניה בדמות אשה זקנה , ולא נראה בעיני פומונה  מוזר כלל כשהזקנה שיבחה את פירות-גנה ובאומרה "אך את יפה מכל פירות גנך" , ונשקה לה . ה"זקנה" הוסיפה לנשק אותה שוב ושוב שלא כדרך נשים זקנות , ופומונה נחרדה . בראותו זאת הירפה ממנה והצביע על העץ הסמוך, עליו השתרגה גפן רבת-אשכולות אדומים ויפים ואמר לה רכות : "מה נאים הם שניהם כשהם ביחד   -  וכה שונים כשהם לחוד : העץ ללא תועלת והגפן תסתרח על האדמה ולא תוכל לשאת פרי. וכי לא דמית את לגפן כזאת ? את מתרחקת מכל אלה שרוצים בך ומנסה לחיות לבדך . אולם הקשיבי לדברי אשה זקנה האוהבת אותך יותר מכפי שנדמה לך . ישנו איש אחד , וירטומנוס שמו ואת אהבתו הראשונה והיחידה . גם הוא אוהב גנים ופרדסים וירצה לעבוד לצידך . טוב תעשי אם תיעני לו . הרי יודעת את כי העלמות בעלות לב-האבן שנואות על ונוס אלת האהבה".

"הזהרי-נא מזעמה של ונוס" התחנן אליה "והטי חסד לאוהבך האמיתי " ובאומרו כך השליך מעצמו את בגדי-התחפושת ועמד לפניה בכל זוהר נעוריו . פומונה לא יכלה לעמוד עוד בפני יופי זה , שניחן גם בשפה כה נמלצת – ומאז עבדו שני גננים בפרדסה .

3)  גשם של זהב  האשה השלישית ש"זכתה" להכיר את זיאוס מהכי קרוב שאפשר, היתה דנאה , בתו היחידה של אקריזיוס , מלך ארגוס , שגם היא נודעה ביופיה .  אקריזיוס פנה לאורקל של דלפי : בשאלה האם לא יהיה לו יורש ? הכוהנת ענתה לו , כרגיל , בתשובה מוזרה : בנה של בתך יהרוג אותך .

אקריזיוס המבוהל לא רצה להיאשם בהמתת ביתו ולכן ציווה לכלוא את דנאה בבור עמוק חצוב בסלע באיזור שומם ומבודד מאיש , מאחורי סורגים  ובריחי-זהב . שוב, היה  זה זיאוס , באחד משיטוטיו במרומים, שהציץ ביופיה של דנאה  - ונפגע . הנסיכה ראתה מרחוק גשם מופלא וקסום של טיפות ומטבעות של זהב , שהלך והתקרב אליה , חדר לחדר הצר , דרך הסורגים שבתקרה , הציף את כולה ואף חדר לתוכה .  היה זה זיאוס המחופש.  מזיווג אלוהי זה נולד התינוק  פרסאוס . אקריזיוס , הסבא בעל-כורחו , לא היה שמח על כך, אולם כיוון שלא רצה להעלות עליו את זעם האלים, החליט גם הפעם לא להרוג את בתו ונכדו אלא לשלח אותם על פני הים בתוך קופסת עץ.

כשגדל פרסאוס , הוא התנדב להביא למלך האי , אליו נסחפו הוא ואמו , את ראשה של מדוזה . היתה זו משימת-התאבדות בעליל . אלא שלפרסאוס עזרו האלים אתנה והרמס . הם דאגו לו לתחפושת מתאימה . הם נתנו לו זוג סנדלים מכונפים , היכולים להטיסו לכל מקום שיחפוץ וגם כובע קסום ההופך את חובשו לרואה-ובלתי-נראה . אתנה נתנה לו גם מגן מלוטש ומבריק כמראה . בעזרתם הצליח פרסאוס להתקרב אל מדוזה , שלא יכלה לראותו , כמובן, ולכרות את ראשה המלא בשערות-נחשים מבעיתים . בדרכו המעופפת הביתה הצליח פרסאוס גם לשחרר את אנדרומדה מהמפלצת הנוראה שעמדה לטרוף אותה.

ראה המשך: הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [6]

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? 6

בס"ד

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ? [6]

4)   לשור נהדר  -  עם אירופה בת-אגינור

35) כל אחד עובר, קוטף, חוטף, קולע לו זר -  דמטר המתאבלת על היעלמות בתה, התחפשה למשרתת.

דמטר (אלת האדמה) - אחותם של זאוס והדס. נחשבה למגינת היבולים והאדמה והיתה קשורה גם לפריון הנשים. בתה היא פרספונה. יום אחד יצאה פרספונה לקטוף פרחים ופתאום הגיע האל הדס (אל השאול), חמד אותה לעצמו וחטף אותה לעולמו. פרספונה קראה לעזרה ודמטר שמעה את הד קולה הזועק לעזרה, היא יצאה לשוטט בארץ במשך תשעה ימים בכדי למצוא את מקום בתה. ביום העשירי פגשה את אלת המאגיה אשר סיפרה לה את השתלשלות האירועים והאשימה את זאוס בכל נושא החטיפה. דמטר מוכת צער, סירבה להישאר באולימפוס ויצאה לשוטט בעולם האדם מחופשת לאישה זקנה. לבסוף הגיעה לאלאוסיס, שם הסכים המלך להעסיק אותה כבת לוויה של אשתו. לאחר שגילו בארמון את זהותה, היא עזבה אותם ושבה לנדודיה. היא החליטה ברוב צערה וכעסה למנוע את צמיחת הדגן מהאדמה. זאוס ביקש משאר האלים להפציר בה שתניח לתבואה לגדול אבל היא לא הסכימה ואיימה להמית את האנושות ברעב אם לא תראה שוב את בתה. זאוס הסכים ושלח את הרמס (שליח האלים) להחזיר את פרספונה מעולם המתים. הדס הסכים להרשות לפרספונה לחזור לאימה אולם שכנע אותה לאכול כמה גרגירי רימון. דמטר ופרספונה שמחו כאשר נפגשו אולם מכיוון שפרספונה אכלה את גרעיני הרימון בשאול, היה עליה לחזור להדס לתמיד. אולם כאן התערב זאוס וקבע כי פרספונה תבלה שני שליש מכל שנה באולימפוס עם אמה ותחזור אל הדס לתקופת החורף.

הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ?

בס"ד

תחפושות במיתולוגיה של יוון – חלק מהרצאה

האדם הקדמון היה נתון לחסדי הטבע ואיומיו.

עם התחלת התרבות , חלו שיפורים טכנולוגיים וחשיבתיים -  והתפתחו הלשון ואוצר המושגים , ביחד עם יכולות החשיבה. האנשים ניסו להסביר לעצמם את תהפוכות הטבע ותופעותיו. הם סימלו את כוחות-הטבע החזקים האימתניים  וקראו להם אלים. מכיוון שבמקומות שונים ובזמנים שונים נוצרו סיפורים שונים , שנישזרו ביחד לרקמה מפותלת , מסכת מורכבת ומסובכת , כמו חרוזים על חוט ("מיטוס" ביוונית) . כך נוצרה המיתולוגיה – רצף סיפורי מעשיהם של האלים האלה. הם תוארו  כבעלי-צורת-אדם ענקיים במימדיהם  ולכן בעלי כוחות אדירים  –  וגם - בני-אלמוות.  אבל הם אינם יודעי-כל ואפילו אפשר להתנגד להם ולרמותם . יותר מזה : הם לא היו מוסריים. לא צודקים ולא צדיקים. בשום פנים ואופן לא "הצור תמים פועלו וכל דרכיו משפט".

להלן כמה מהרפתקאות התחפושות הידועות ביותר – עד כמה שיספיק לנו הזמן.

זאוס  ראש האלים , זורק הברקים,  היה מאהב בלתי-נלאה . הרפתקאותיו הבוגדניות של זיאוס ממלאות עשרות אגדות במיתולוגיה .   רבות מאגדות אלה מתארות  כיצד התחפש -  כדי לפתות את אהובותיו  וגם כדי להסתתר מאשתו החשדנית , הרה , מלכת השמים והכוכבים  - וטוהר חיי המשפחה .

1)  היה או לא היה ?      אלקמנה היפה נישאה למלך הגיבור אמפיטריון   . יום אחד ראה אותה זיאוס וחשק בה . אמפיטריון היה אז הרחק מביתו , עסוק במלחמה . זאוס ניצל את ההזדמנות והתחפש למלך הגיבור שכאילו שב לביתו במפתיע, מוקדם-ביום מן הצפוי - ואלקמנה קיבלה אותו , כמובן ,  בזרועות פתוחות . למחרת , כשחזר בעלה הנלהב ממסעו הארוך , התפלאה המלכה שאינו זוכר כלל את הרפתקאותיהם הנפלאות מליל-אמש . איך זה יכול להיות ?

כעבור תשעה חדשים ילדה אלקמנה זוג תאומים לא-זהים :  איפיקלס היה בנו של אמפיטריון והראקלס היה בנו של זיאוס [ הראקלס – פרוישו ביוונית "התפארת של הרה"] . ואכן ,  כדי להפוך את בנו לבן-אלמוות, חיכה זאוס שהרה תירדם ואז השכיב בחיקה את הרקולס התינוק , כדי שיינק מהחלב האלוהי . אלא שהרה הקיצה לפתע והרחיקה את התינוק בזעם . זרם טיפות-החלב התפזר בשמים ויצר את שביל-החלב . מספר טיפות חלב נחתו על האדמה ומהן צמחו פרחי השושן הצחור. הרה , אשתו החשדנית של זיאוס , שדבר לא נעלם מעיניה הבוחנות , חיפשה נקם . בלילה הבא היא שלחה שני נחשי-דרקון אימתניים לחדר הפעוטות המלכותיים כדי להרוג את הראקלס. איפיקלס , כמובן , זעק בפחד . למשמע הקולות שעלו מחדר התינוקות מיהרו ההורים אל החדר , רק כדי לגלות את איפיקלס הצורח , מול הרקולס , שכבר אז ניחן בכח אדיר , הצוחק מול שתי המפלצות החנוקות בשתי ידיו ומושיטם בשמחה אל ההורים הנדהמים .

ראה המשך : הרצאות לגמלאים: למה האלים מתחפשים ?   2

בס"ד

הגדת הגאולה של פסח

"ובין הדורות איך בנינו הגשר" –  הרהורים על הגדת-פסח – יוסף אלון

(בעקבות מפגש בנושא זה עם ותיקי-גשר, בבית-היוצר, שבוע לפני ליל-הסדר)

              " לא חוכמה לראות רק את התוצאה. חשובה לא-פחות היא הדרך שהובילה אליה"                                                   (אסתר מורגנשטרן ז"ל)               

הולך ורב מספר החוקרים הסוברים שההגדה של פסח, כפי שאנו מכירים אותה, נעוצה היטב ב"הגדה" שערך רבי עקיבא, כנראה בשנים 130-132 לספה"נ, ערב מרד בר-כוכבא. את ה"הגדה" הזו ערך רבי עקיבא, כנראה, מצירוף של שלוש  "הגדות" שונות שהיו מונחות לפניו: של רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי אלעזר בן-עזריה, של רבן גמליאל(שהיה הנשיא וראש-הסנהדרין אז), ושלו.  כל "הגדה" כזו עסקה בנושא אחר של ליל-הסדר, לפי שיטת אותו חכם. על חכמים אלה מסופר בתלמוד שניפגשו והתוועדו בהזדמנויות שונות, למטרות שונות. כולם חיו אז ופעלו בארץ ישראל והיו מאנשי ההנהגה החברתית והלאומית בדור השני שלאחר חורבן הבית. כמעט כולם הודו בעליונות חוכמתו של רבי עקיבא והסכימו כמעט עם כל השגותיו ורעיונותיו. למרות שהיה, כנראה בן-גרים, או שהתגייר בעצמו, והחל לימודיו רק בגיל מאד מבוגר, התעלה על רבותיו וזכה לאלפי תלמידים ומעריצים והיה לאחד ממנהיגי היישוב היהודי בארץ.  בכח סמכותו הרוחנית והדתית הרבה היה הוא זה שקבע את ספרי התנ"ך הקאנוניים (והכניס, במאמץ רב, גם את "שיר השירים" , בניגוד לעמדת רוב החכמים), והוא זה שקיבץ את כל המדרשים סביב פסוקי-התורה וכל הההלכות של "תורה שבעל-פה", מיין וסידר אותן לפי נושאים ואירגן אותן בצורה שיטתית, כך שיוכלו לעבור מדור לדור – זוהי ה"משנה". לכן רבי עקיבא נקרא גם "אבי המשנה". אבל הוא לא הספיק  לסיים את המבצע האדיר. תלמידיו, החכמים הגדולים של הדורות הבאים, המשיכו בכך , וכעבור 80 שנים  רבי יהודה הנשיא ערך את ה"גמרא" של ה"תלמוד הירושלמי", לפי שיטת רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא.  כנראה, שרבי עקיבא מיזג גם אותן "הגדות" וערך אותן לפי שיטתו  ואיחדן ל"הגדה" אחת, העוסקת רק ביציאת עם ישראל ממצרים משיעבוד לגאולה  -   כרמז ליציאת עם ישראל בימיו מהשעבוד הרומי לגאולה משיחית בידי בר-כוכבא.

רבי עקיבא  בן יוסף (50 - 134 לספירה בערך), "אבי המשנה", היה גם איש אופטימי, איש התנופה וההעזה בהנהגה החברתית והלאומית, תומך נלהב במרד בר כוכבא וראה בבר כוכבא את המלך המשיח והיה,אולי, גם אחד מיוזמי המרד. מקורות חז"ל מספרים על מסעותיו של רבי עקיבא בארץ ישראל ובתפוצות.  יש הסבורים כי נסיעות אלו נועדו לחזק את הקשר עם קהילות ישראל, ויש הטוענים כי הן נועדו לסייע בארגון מרד בר כוכבא .  

רבי עקיבא היה מחנך דגול, שתוך שנים ספורות נקהלו סביבו אלפי תלמידים. בבית מדרשו של רבי עקיבא נוצרה אחת משתי הגישות הפרשניות במדרשי הלכה, המעניקה משמעות מיוחדת לכל אות ואות או מילה חוזרת בתורה ולכל צירוף יוצא דופן, ומוצאת בהם "תילי תילים של הלכות". כנראה שהיה זה רבי עקיבא, המחנך הרגיש,  ששם לב שהחובה החינוכית להנחלת סיפור יציאת-מצרים מופיעה ארבע פעמים בתורה , ובכל פעם בנוסח שונה-במקצת. ודרש-הסביר זאת בכך שכל נוסח כזה מתאים לסוג אחר של "בן" – ומכאן "ארבעת הבנים" שבהגדה. ייתכן שבית מדרש זה שבבני ברק נזכר בהגדה של פסח - בתיאור ליל הסדר של חכמים, ובהם רבי עקיבא, "שהיו מסובין בבני ברק   והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: 'רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'". סיפור זה מתפרש כעדות להתלהבות ולדבקות בלימוד תורה באותו בית מדרש, עד כדי איבוד תחושת הזמן. ויש המפרשים גם סיפור זה כמעיד על ההכנות למרד בר כוכבא.

במקורות מתואר רבי עקיבא כאחד מארבעת החכמים שנכנסו לפרד"ס(ראשי תיבות של פשט,רמז,דרש,סוד)  - לאותו גן שמימי של מיסטיקה יהודית, שאליו זכו להיכנס רק קומץ בעלי קבלה יודעי ח"ן (חוכמה נסתרת). כל האחרים ניזוקו או מתו – ורק הוא היה היחיד שיצא בשלום - ללא פגע, וזאת בזכות זה שהכין את עצמו היטב לסיטואציה בלימוד מקיף ועמוק ושליטתו בתורת הנסתר. במה זה קשור אלינו, לגשר? ולגישתו  "ואהבת לרעך כמוך  -   אני ה'"(ויקרא י"ט, ח) רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" ?

לפני 62 שנים, ממש בתקופה זו, הרגישו חברי "גשר הישנה", שסכנה בטחונית ממשית מאיימת עליהם ועליהם להתכונן לקראתה. היה ניסיון גניבת-העדר, וגם התנקשות בחיי שני חברים. למרות שעדיין אף ישוב בעמק-הירדן לא הותקף, החלו חברי-גשר לחפור תעלות-קשר ובונקר-לוחמים, והתחפרו היטב לעומק בכל תחומי חצר-הקיבוץ, והכינו אף עמדות-ירי מדופנות שקי-עפר  -  למרות שהיו חברים שטענו שזה מיותר. אפילו את יום-השבתון של חג הפסח הם הפכו ליום-חול (תרתי-משמע), כמסופר בעלוני-גשר וביומן המלחמה שכתב אז רזי סולודר. שקדנותם זו הוכיחה עצמה היטב כבר בימי-הקרב , שבאו מהר משסברו. התעלות העמוקות איפשרו קשר בין מקלט-המטה והלוחמים בעמדות המרוחקות, העברת מזון ומשקה חמים – ומידע. ובימי-מתח, כשלא ניתן לרכז את הלוחמים – גם "צוות ההווי" של הגמלון ואפילו אמנים שהגיעו מבחוץ, זחלו בתעלות-קשר אלה והופיעו בכל העמדות. היתה בכך תרומה עצומה למוראל הלוחמים – ולעמידתם העזה .

כעבור 15 שנה, בחג המשק שב"גשר החדשה", יסיים דוד כהן את הסיפור המופלא שהקדיש לילדי גשר במילים הבאות :" והם שבו, בני גשר, ואיתם כל יישובי עמק הירדן וישראל כולה, היכו באויביהם ויהדפום מעבר לגבולם, וילדי גשר שבים ובאים לביתם החדש, הבית שלשפת הירדן ולרגלי הר כוכבא.   ובדממת הקודש שבליל התקדש החג בגשר ישמע הקול השואל: "ירדן ירדן, העוד תתעצב על החבל שנפל בחלקך?"

שוטף לו הירדן, זוהרים מימיו הצלולים והוא שר שיר הודיה, שיר תהילה לבני גשר וילדיהם. ובמרומי הר כוכבא יפרוש רבי עקיבא ידיו ושפתיו דובבות:" תלמידי- גיבורי ואתה בר-כוכבא המפקד: לא לשווא נפלתם, קמו לכם יורשים, אמנים יורשים הממשיכים את שרשרת הגבורה בישראל."

הרצאות לגמלאים :הסנדל האחד

בס"ד

הרצאות לגמלאים :הסנדל האחד

ירד לו יאסון בשביל אל מורד ההר ופניו אל העיר הבצורה שעל שפת הים, הקורצת לו מרחוק בבתיה הלבנים. והנה, לרגלי ההר חסם את דרכו הנהר אנאורוס הגועש ושוצף בשטף מימיו.  ברצותו לעבור מצא רק מקום אחד שניתן לעבור בו, בקושי רב ובסכנה, וללא כל מטען, בגלל הזרם העז והאבנים החלקלקות. על שפת הנחל הגועש נטש את חפציו , ורק את הצרור הארגמני קשר למותניו, מחמת סכנת הטביעה. והנה, בעודו פוסע בזהירות אל תוך הזרם הסוחף, שמע לפתע קול בכי תמרורים ונהי רב מהגדה אותה עזב. זקנה כפופה-שפופה ישבה שם, מקומטת ומכוערת, בשמלה בלה, אפורה מזוקן וקרועה, ומיררה בבכי שאין מי שירצה להעבירה את הנהר! יאסון, שהיה כבר קרוב לחצות את הנהר, שב לאחור. בזהירות ניגש יאסון אל הזקנה הזרה המוזרה והציע לעזור לה. בחפץ-לב, אך בזהירות רבה,  הוא לקח את הזקנה המסכנה על שכמו , למרות הסכנה הברורה הנשקפת ממי הנהר הבוגדניים. למרות צעקותיה הניחרות, גידופיה על עצלנותו וגולמניות-תנועותיו, בעיטותיה בו  וטרוניותיה על חוסר-שימת-ליבו  -  עבר איתה את הנהר בשלום. בגדה שמנגד הורידה בעדינות וזהירות מעל שכמו ופנה ללכת לדרכו, אבל אז נדהם לפתע ממראה-עיניו: הזקנה הכפופה התיישרה לפתע, כבמטה-קסם, הזדקפה וקומתה גבהה פלאים עד מעל לעננים. כשראשה נגע בשמיים הפכה גם שמלתה לכחול נפלא ומושלם ופניה נעשו חלקות ואציליות מאין-כמותן. כתר כוכבים מוזהב הופיע על ראשה . שמש וירח וכוכבים נצצו היטב בשימלתה... "אכן, יאסון בן-אייסון" אמרה לו , בקול אימהי מתוק-כדבש, חזק וצלול ובהיר ורך כאור הירח, קול שאף פעם לא שמע עד אז, "דע לך שזכית לעזור להירה, אלת השמיים. עברת את מבחני בהצלחה. אני מאחלת לך רוב אושר והצלחה, יאסון. מהיום אעזור לך - ובכל אשר תלך  -   עזרתה הנעלמה של הירה תלווה אותך". אמרה ונעלמה.

מזג-האויר היה בהיר ונאה. שיערו הזהוב גלש כאשד שופע על גבו, ועור ברדלס סכך על כתפיו הנהדרות והרחבות. יאסון הנדהם , שרוחו היתה טובה עליו וחדוות-הנעורים מילאה את ליבו , כה מיהר לדרכו, שלא שם לב בכלל, שבתוך בוץ-הנהר השאיר אחד מסנדליו. לעת הצהריים הבחין לפתע בחומות העיר הנשגבה. הן זו יולקוס, עיר מולדתו, שאותה לא הכיר. הנה עבר ליד החורשה הקדושה שבקצה הכרך, ובה מזבח קדום של פוסיידון, אביו של המלך פליאס, ועליו עוד נשרפים הקורבנות הטריים, וסביבו המולת-אחרוני-החוגגים, הפונים לשוב העירה. הוא פנה היישר אל תוך העיר ובא בלי-מורא אל כיכר-השוק, שם נאסף הקהל. איש לא הכירו, אך כולם תמהו למראה העלם יפה-התואר שבא מהדרך הרחוקה, עד שהנאספים תהו אם לפניהם אל או בן-תמותה. ושאלו איש את רעהו "היתכן שזהו אפולו ? אולי ארס, אדונה של אפרודיטה? אך ודאי שאין הוא מבני פוסיידון, שהרי מתו כולם. פליאס הרגם : הן את דרכו אל כס המלכות הוא סלל בדמם !".

בין הכוהנים התבלט המלך, לבוש זהב וארגמן, שהתפלל מלא דאגה ודיכאון. דאגה חמורה הטרידה רוחו: לא מזמן שלח שליחים למנבאה אשר בדלפי עם שאלה על המשך שושלתו, אבל התשובה שקיבל היתה איומה , ונטלה ממנו מאז את שלוות-נפשו:

"סופך למות מבני משפחתך –

הימנע מפגישה עם אדם שיהיה נכרי ואזרח כאחד,

שיירד מן ההרים נועל סנדל אחד בלבד,

 ובלכתו מערבה ייכנס לתחום העיר יולקוס המהוללה".

ודווקא ברגע זה, כשסיים להקריב לאביו פוסיידון, אל הים האדיר, כדי שיעזור לו לבטל את רוע-גזירת-הגורל , הסתכל סביבו באימה ופחד. בעיקר הסתכל לעבר רגלי העוברים לידו.  
לפתע  ראה את יאסון  -  ונרעד כולו. יש אומרים שבשורת הזר המוזר הגיעה אליו לארמון ואז מיהר להגיע למקום. לפניו עמד עלם גבה-קומה ויפה-תואר, בריא וחסון, כובע רחב-שוליים של נוסע תלוי על שכמו , החנית ביד ימינו – הוא בא מן ההרים שבמזרח   ונועל רק סנדל אחד !

הצביע עליו המלך לאשר-על-הארמון וביקש להזמין את הזר אל הארמון בלי שהיות. אמנם, יאסון מעודו לא דיבר עם מלכים, אבל הוא התחנך בין נסיכים ובני-אצולה. הוא לא נרתע ולא נפלה רוחו בעומדו לפני פליאס. בלי כל פחד אמר את שמו והראה לעין-כל את חיתולי-הארגמן בהם נעטף בהיותו תינוק – שעליהם רקמה אימו את סמלי בית-המלוכה ואת שמו. וסיפר שגדל במערתו של חירון. 

-         ראה המשך : הרצאות לגמלאים : "אתה האורח !"

הרצאות לגמלאים :מורה לחיים – קנטאור

בס"ד

בהר פליון, שמעל לעיר יולקוס גרו הקנטאורים. הם  היו יצורים שצורה מוזרה להם : חציים אדם וחציים סוס, חזקים ופראיים ביותר, ובעלי מזג סוער ואלים, צמאי-קרבות ורצחניים. הקנטאורים חיו חיי פרא סוערים, ובילו ימיהם בציד ושוד. הם אכלו בשר חי והשתכרו בקלות – השתכרות נטולת כל רסן, שגרמה לצרות ואסונות . הקנטאור חירון, לעומתם, היה שונה מחבריו. בניגוד להם היה חירון מפורסם בטוב-ליבו, חכמתו ויושרו. חירון היה זקן וחכם מאד ונבון לאין-שיעור. הוא היה גיבור-ציד , ובימי נעוריו נלווה לא-פעם לארטמיס בצאתה לצוד ציד. הוא היה גם מגיד-עתידות , קוסם-מכשף, עסק בהתעמלות וספורט ובעיקר בחוכמת-הרפואה ובמוסיקה. הוא שגילה רזין-דרזין במוסיקה ובכמה צלילים היה מסוגל לרפא חולים. הוא היה חכם ונדיב וניהל , במערה שלו שבהר פליון, מעין בית ספר, בו חונכו רבים מגיבורי המיתולוגיה היוונית . על חירון סיפרו שהוא גילה והורה את תורת הרפואה, בצד מדעים אחרים כנגינה על נבל, שירה, תורת הנאום – ולחימה וציד, חשבון ומדעי-הטבע והעולם. אל מערתו אשר בהר פליון שבארץ תסאליה נהרו אלים, מלכים, גיבורים ואנשים – וביקשו עצה ותושיה. במערתו נערכו , בהדרכתו, הסכמים ובריתות-ידידות בין מלכים וגם בין האלים ובהמשכם – משתאות-אלים. גם חתונתם המפורסמת של הנסיך הגיבור פלאוס ואלת-הים תטיס, הוריו לעתיד של אכילס הגיבור, נערכה פה. את כל האירועים האלה ראו והפנימו תלמידיו . מכאן נפוצו על פני הארץ וכל מלכויותיה מנהגי כבוד, הגינות והוגנות,  איש לרעהו, לזקן ולחלש, לחולה ולעני ודלפון, להולך הרגל, לנווד ולנוסע בדרכים. לא היה לו, לחירון הקנטאור, מתחרה כמורה ומחנך ושמו נודע לתהילה בכל יוון. הגיעו הדברים עד כדי-כך שמיטב הגיבורים והמלכים ביוון – ואף מחוץ ליוון - היו שולחים את בניהם ללמוד אצל חירון ולהתחנך אצלו. הרקולס הגיבור היה תלמידו, וכן הרופא המהולל אסקולפיוס בן-אפולו , ואף אקטיאון , הצייד המהולל,  והנסיכים פליאוס וטלמון (שהביאו אליו אחר-כך גם את בניהם אכילס ואיאקס  (מגיבורי מלחמת-טרויה), טידאוס, אטראוס ותאייסטס,   ורבים אחרים. יש סברה שחירון היה מלכם הטוב של הקנטאורים. אחרים סיפרו עליו שהיה חצי-אל. בכל מקרה הוא היה בן-אלמוות וכבר היה זקן כשהגיע אליו יאסון התינוק הרך החדש, אבל המשיך ללמד את תלמידיו הרבים גם את חוכמת-הקרב וטכסיסי-הלחימה בכל כלי-הנשק שהיו מוכרים אז, בכח ובמרץ רב, בזריזות ונחישות, כאילו היה צעיר כמוהם. הוא גם לימדם את השימוש בצמחים לרפואה , וגם את חוכמת-השלטון והנימוסים הטובים, אבל גם קסמים וכישופים. לכל אחד מחניכיו היתה לו תוכנית-לימודים מותאמת במיוחד לאופיו וכישוריו. אכן – מורה לחיים !

בהשגחתו של חירון הנבון והפיקח גדל הנער והתחנך עד לגיל עשרים – בטוהר-לשון, טוהר-מחשבה, הגינות  ומעשים טובים. בעשרים שנות גדילתו וחינוכו במערתו הנפלאה של חירון, הכיר יאסון והתיידד עם עשרות בני-אצילים, תלמידים-חניכים כמוהו, שלמדו שם אף הם, אך הוא לא ידע דבר על מוצאו הנעלה , ואף אחד לא גילה לו את הסוד. אבל כשגדל, והשלים את חינוכו ולימודיו, לא נותר עוד נה ללמדו  והגיע גם הרגע להיפרד ממחנכו הדגול וממערתו הפלאית. רק עתה הגיע הרגע של המחנך הדגול לגלות לתלמידו הנבון מי הוא, מי הוריו, ולספר לו את כל שדרוש על בית המלוכה ועל הארץ היפהפיה הפרושה לרגליהם. בבוקר אותו יום, יום הולדתו העשרים של העלם יאסון, חירון הביאו אל פסגת-ההר, שם היתה כיכר רחבה מעל מצוק הסלע התלול הצופה לעבר יולקוס ותסאליה כולה. המורה הישיש התישב בכבדות-מה על המושב המיוחד שנחצב עבורו בסלע והצביע לעבר העיר וההרים שמסביב לתסאליה . "שם צפונים עתידך ותהילתך" , אמר לעלם הצעיר "ולשם תוכל ללכת עכשיו, מלווה בברכותי. אבל, בלכתך, קח עימך את אלה" אמר והושיט ליאסון צרור ארגמני , "ושמור עליהם מכל משמר, כי הם ההוכחה היחידה שתוכל להביא בבוא היום , לזהותך המלכותית". שמח יאסון שהשלים את חינוכו, נפרד מחירון, הביע את רגשי-תודתו העמוקים על הצלתו , על הכנסת-האורחים והחינוך המעולה שספג ויצא לעבר הגורל המחכה לו בעיר הרחוקה שלרגלי פליון, כדי לחפש הרפתקאות ואולי גם למצוא תהילה.

מורה לחיים – קנטאור    

הרצאות לגמלאים :תחבולות ותככים בחצר המלכות

      תחבולות ותככים בחצר המלכות

 פה, ביולקוס, היו המלכים ממשפחתו של פריכסוס. המלך קרתאון היה דודו.

סיפורנו עובר עתה לעיר העשירה יולקוס, (היא  עיר-הנמל  וולוס ביוון של ימינו), לרגלי ההר הגבוה פליון (מהריה הגבוהים של יוון), בארץ תסאליה. פה, ביולקוס, היו המלכים ממשפחתו של פריכסוס . וזה הסיפור :

לאיולוס, מלך יולקוס, היו שני בנים קריתיאון,הבכור,  יורש-העצר,  וסלמוניאוס, הצעיר.

קריתאון נשאר ביולקוס, ליד אביו ואילו סלמונאוס בן איולוס, פנה למקום אחר, בו ייסד את העיר סלמוניאה ומלך בה. אשתו מתה לאחר לידת בתם טירו, ואז סלמוניאוס התחתן עם סידרו המרשעת, ששנאה את טירו והתעמרה בה. יום אחד  התיימר להיות זאוס ודרש שהעם יעריצו ויכבדו כמו את זאוס, מלך האלים, אל השמים והסערה, הרעמים והברקים. הוא אף ניסה להוכיח זאת ע”י דוודים גדולים ורועמים  שגרר אחרי מרכבתו והשלכת לפידים בוערים באוויר . . . עד שזאוס רגם אותו בברקיו וברוב זעמו חיסל גם את עירו.

בינתיים התבגרה טירו לעלמה יפהפיה וחיפשה את מזלה מחוץ לבית, הרחק מאמה המרשעת סידרו. יום אחד ראתה מרחוק את אל-הנהר אניפאוס, זה הנהר הזורם ליד יולקוס ומפריד בינה לבין ההר הנישא פליון, והתאהבה בו נואשות. אלא שאל הנהר המבוגר והמיושב-בדעתו ,לא התייחס כלל אל הנערונת הצעירה וסירב לכל חיזוריה. למרות אזהרות אימה החורגת סידרו, טירו, שגדלה לאור נסיבות כה אומללות, חיפשה דמות אוהבת בחוץ, הרחק מאימה , ולכן  נהגה לשוטט בקרבת הנהר בתקווה שאניפאוס יצא אליה, אך לשוא. הרי בבית חיכתה לה רק אימה המרשעת  - אז הילדה האומללה המשיכה לשוטט לאורך החופים הירוקים המקסימים ולהתפלל לאהבת-אמת מנחמת. את מצב הדברים הזה ניצל פוסיידון, אל הימים והאוקיאנוסים, ששום דבר שהתרחש בכל גופי-המים שבעולם ובקרבתם לא נעלם מעיניו. הוא ראה את טירו המשוטטת בתקווה ליד חופי הנהר אניפאוס והתאהב בה. אז למה שלא ינצל את המצב לטובתו ? יום אחד, סוף-סוף יצא אליה אניפאוס מתוך מימי הנהר, יפה וזוהר מאין-כמותו, קרני-השור שלראשו זהובות באור השמש השוקעת, וגופו הגברי, רטוב מהמים, זוהר אף הוא באור השקיעה המזהיב-כל, ועטור בשובלי אצות ירוקות וכחולות. עטרת אצות זהובה קישטה את ראשו ככתר נהדר שהופז אף הוא באורות השמש הנושקת למים. טירו , כמובן, לא יכלה לדעת זאת, אך לא היה זה אניפאוס אהובה, אלא פוסיידון שהתחזה אליו (כי אלים יכולים להתחפש כרצונם).  ואכן, היא נפלה לזרועותיו כפרי בשל. טירו התעברה ומפי פוסידון נודע לה כי צפויים לה תאומים. טירו הסתירה את דבר ההריון מאימה וכך, לאחר הלידה, נאלצה לנטוש את הילודים בשדה, לרחמי-האלים וחיות-הבר, כפי שעשו אז נערות רבות אחרות שהתעברו בצורה דומה, כי , אחרת, היו , בודאי, נידונות למוות בסקילה. אך היא לא עזבה לגמרי את ילדיה, אלא היתה מגיעה אליהם מספר פעמים ביום, בהיחבא, כדי להיניקם ולטפל בהם קצת. יום אחד התפרצו הסוסים מהשדה הסמוך ועברו ליד הילדים החבויים בתוך העשב הגבוה ואחד מהם, במקרה, בעט בראשו של אחד התאומים. היו אלה סוסי המלך קרתאון, מלך יולקוס.  אז התנצל המלך לפני האם , ומשראה את יופיה התאהב בה, אסף אליו את טירו עם שני ילדיה ואימץ אותם כבניו החורגים וקרא לאחד מהם נלאוס, ולתינוק השני החבול בפניו פליאס (“בעל החבורה”).   כזכור, כפי שסיפרנו קודם, קרתאון זה היה אחיו הבוגר של סלמוניאוס, כלומר הוא דוד של טירו. קרתאון וטירו הולידו עוד שלושה בנים נוספים, והבכור בהם אייסון , יורש-העצר של מלך יולקוס. כשגדלו התאומים-השניים גילו את האמת אודות אימם ויצאו לנקום בסבתם החורגת סידרו. סידרו נמלטה על נפשה אל מקדשה של הירה.  נלאוס הציע להשאירה שם, אך פליאס חדר אל תוך המקדש, תפס אותה ושחט אותה על מזבח המקדש ההוא.  הירה לא סלחה לפליאס על שלא כיבד את מקדשה כמקום מקלט לסידרו הבורחת והחליטה להינקם ממנו.

בינתיים עברו שנים רבות. וכשהמלך קרתאון, מלכה הזקן של העיר יולקוס, היה על ערש דווי , ציווה להוריש ממלכתו לבנו הבכור אייסון, הבכור, הישר והנכבד, היורש הראוי. וכך היה . ואכן, המלך אייסון  היה מלך ישר וצדיק. לו ולפולימדה אישתו נולד בן :  פרומאכוס.   אך לא לאורך זמן נמשכה השלווה ביולקוס.

כי האח החורג, פליאס, היה  בן-בליעל גס, אלים ומחוצף, ובלי-הרף זמם מזימות רעות נגד המלך אייסון, אבל המלך האציל תמיד היה סולח לו ומוחל על מעשיו . עד שלימים אסף פליאס, הצעיר הפרוע וחסר-המעצורים, חבר-פוחזים וריקים והדיח את אַייסוֹן המלך, ותפס את השלטון ביוֹלְקוֹס. פליאס טבח אז רבים מקרוביהם או גרשם מן העיר. כך גם את אחיו נֵלֶאוּס, שהרחיק עד למֶסֵנֵה בפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס ויסד שם את העיר פּילוֹס. פליאס לא רק שגזל מאייסון, המלך-לשעבר, את כל נכסיו ותואריו וכבודו, אלא אף החזיק אותו, עם משפחתו, במעצר בית בביקתה דלה ועלובה שגגה השפוף דולף ובתנאים קשים וגם הרג  את הבן הבכור פרומאכוס. בינתיים הרתה פילומדה ובטנה התופחת גילתה לעין כל את הולדתו המתקרבת של בן נוסף. פליאס העריץ רצה להבטיח את העברת השלטון רק לבנו-שלו ולכן החליט להרוג את התינוק שייוולד. הדבר נודע לאחד מעבדי המלך המודח, והוא מיד הזהיר את אייסון ופולימדה.

  כשנולד התינוק קראו לו יאסון. במקום לשמוח, ההורים המודאגים הודיעו ברבים שבנם חולה אנוש וכעבור ימים אחדים התנהגו כאילו תינוקם מת, החשיכו את הבית ואף ערכו לו טכסי-מספד מלווים ביללות קולניות ולוויה גדולה. אבל מי זו הדמות החומקת בסמטאות העיר החשוכה בלילה? ומהי החבילה  שהיא נושאת בזהירות כזו?

בו-בלילה, בחסות החשיכה, עטפה פולימדה את תינוקה הרך בחיתולי הארגמן שלו ומסרה אותו לידי שליח  שהעביר את יאסוֹן התינוק והבריח אותו  להר פֵּלִיוֹן, ושם מסר אותו לקֶנטַאוּר חירוֹן, שהיה מחנכם המפורסם של בני אלים, נסיכים וגיבורים ידועים.

- ראה המשך : הרצאות לגמלאים :מורה לחיים – קנטאור