הפעם אני רוצה להביא לקוראי סיפור שהגיע אלי ממקור לא ידוע.
איני יודע מי כתבה אותו , אך אני רוצה להודות לה מעומק-ליבי על ששיתפה אותנו בחוויותיה אלה.
אני מביא את הסיפור כפי שהגיע אלי, ללא שום שינוי,
אז הנה הוא לפניכם.
זקינתוס - יוון אני צריכה הפסקה, אחר סמסטר ארוך ומתיש. המשפחה שלי שהתה באותו זמן בקצה הדרומי של חצי האי הבלקני, באי קטן ובלתי ידוע ביוון. החלטתי להצטרף אליהם. טסנו מתל אביב לאתונה. מאתונה המשכנו בטיסה לאי זקינתוס הידוע בכינויו "Fiore di Levant" ("פרח המזרח") וגם בשמו האיטלקי - זנטה.
כמו כל תייר, קראתי במהלך הנסיעה את מדריך הנסיעות, ולמדתי קצת על: ההיסטוריה, החקלאות, מזג האוויר, ולבסוף גם על מקורות הפואטיקה של ההמנון הלאומי. לא קראתי מילה אחת על מה שאני באמת עתידה לגלות על האי. הנסיעה משדה התעופה אל הווילה שלנו נמשכה דקות אחדות. ממישור החוף, נסענו דרך הכפר במסלול עקלקל אל היעד.
גברת זקנה, שניראתה כמו כפרייה יוונית טיפוסית, לבושה כולה בשחור, קיבלה את פנינו בחיוך חם. עשתה לנו סיור סביב האחוזה האהובה שלה (ניכר היה שהמקום הזה היה מקור גאוותה). ערכה לנו גם סיור קצר בביתה (מעוצב כולו בסגנון ישן: חדרי שינה, סלון שירותים). במטבח, הבחנו בקדרות התבשילים האותנטיים (בסגנון יווני) שהיו תלויים מעל התנור הישן. כל אלה הוצעו לנו לשימוש. הסברנו לה כי מסיבות דתיות, למרבה הצער, לא נוכל להשתמש בכלי המטבח שלה אך אין לנו בעיה מאחר והבאנו כלים משלנו.
זה הרגע שבו הכל התחיל.
היא נראתה מבולבלת. היא הסתכלה על אבא שלי, ולפתע אורו עיניה. היא הבחינה בכיפה שלו. ביקשה מאיתנו ללכת בעקבותיה החוצה אל הגינה. מנקודת הגובה שבה עמדנו, ראינו נוף נפלא של אוקיינוס ואוניות. אבל, היא הצביעה לכיוון אחר לגמרי. "הביטו לשם, בבקשה !" היא אמרה והצביעה לכיוון הגבעות. רצתה לדעת מה שראינו.
"עצים, צמחיה", אמרנו ..... "תסתכלו שוב ותתמקדו !", דרשה. "משהו לא מזוהה שנראה כמו שיניים, נקודות לבנות" אבא שלי אמר. היא הביטה בנו לרגע ארוך ואמרה: "זה בית הקברות היהודי". הייתי המומה. כולנו היינו המומים. היינו כאן על אי בודד ביוון. מי שמע על יהודים במקום ?. ניסיתי להעלות זיכרונות על סיפורים וחוויות ששמעתי מהחברים שביקרו כאן. דבר לא עלה בדעתי. מרגע זה עד שעזבתי את יוון, חופשת הקיץ המרגיעה ושתיית "אוזו" על החוף, הפכה למסע מרתק. בסופו חשפתי סיפור בלתי נשכח.
למחרת בבוקר, עליתי על ה"טוסטוס" השכור שלי ונסעתי לבית הקברות. הצמרמורת שעברה בי התחילה כשראיתי לראשונה את ה"מגן דוד" על השער השחור הקטן. הרעד התגבר כשנכנסתי לתחומי בית הקברות. זהו בית קברות ענק המכיל מאות קברים מהמאה ה- 16 ועד 1955. השטח היה שמור היטב, ואבנים קטנות הונחו על קברים רבים, כאילו היו כאן מבקרים לאחרונה. 1955 ? - חשבתי לרגע, מי שמכיר את ההיסטוריה של יוון והאיים שלה אפילו קלושות, יודע כי לא היה מקום שנפגע יותר על ידי הנאצים. רודוס, קורפו, סלוניקי, אתונה. אובדן חיי היהודים ביוון היה הרסני. מ- 1944, כמעט שלא נשארו יהודים אפילו בקהילות הגדולות. ע"כ החלטתי לחקור.
במרכז בית הקברות עמד בית קטן. ניגשתי לשם. זהו ביתו של השומר (דור שלישי של שומרי בית הקברות היהודי בזקינתוס). האיש מדבר אך ורק יוונית. חוסר יכולתי לדבר את השפה מנע מאיתנו לנהל שיחה עמוקה איתו. רציתי להמשיך את חיפוש ההיסטוריה היהודית של האי הזה, ותוך חמש דקות הייתי בבית העירייה. כשסיפרתי לפקיד בדלפק הקבלה מה אני מחפשת, הוא שאל אם הגעתי כבר לבית הכנסת. השאלה הוצגה כבדרך אגב, כאילו זה נשאל על בסיס יומי. "סליחה ?", חשבתי שלא שמעתי נכון. "בית כנסת על האי הזה ?". הוא נתן לי הנחיות. בית הכנסת נמצא על כביש סואן במרכז האי. מהרחוב הראשי, בחלל בין שני בניינים, יש שער ברזל שחור, בדיוק כמו זה שראיתי בבית הקברות. מעל זה היתה קשת אבן עם ספר פתוח. קראתי, בתרגום חופשי מן עברית המקורית, "במקום קדוש זה עמד בית הכנסת "שלום". כאן, בזמן רעידת האדמה בשנת 1953, גווילי תורה, שנקנו לפני שהקהילה הוקמה, נשרפו". דרך השער הנעול ראיתי שני פסלים. אם לשפוט לפי הזקנים הארוכים שלהם, הם נראו לי כמו הרבנים. הכתובת על הקיר הוכיחה לי שטעיתי: "שלט זה מציין את הכרת התודה של יהודי זקינתוס לראש העיר קארר ולבישוף כריסוסטומוס".
על מה הכרת התודה ? מי האנשים האלה ? למה הפסלים ? מה קרה כאן ? היו לי הרבה שאלות. הייתי חייבת למצוא קצה חוט, אם לא תשובה. חזרתי לעירייה, נרגשת ורועדת. ניגשתי לפקיד, שכבר הכיר אותי, והתחלתי לחקור אותו על מה שקרה כאן. הוא הפנה אותי אל סגן ראש העיר, בקומה השלישית. מצאתי את החדר שלו. דפקתי בדלת ושאלתי אותו אם הוא יקדיש לי כמה דקות. הוא נעתר ברצון. כעבור חצי שעה יצאתי עם המידע זה:
ב -9 בספטמבר 1943, פנה מושל הכיבוש הגרמני (אדם בשם ברנז) לראש העיר, לוקאס קארר, בדרישה לקבל ממנו רשימה מפורטת של כל היהודים על האי. ראש העיר התייעץ עם הבישוף כריסוסטומוס ויחד החליטו לדחות את הבקשה של המושל הגרמני. למחרת הם נדרשו להתייצב בפני המושל. המושל התעקש וחזר בתוקף על דרישתו לקבל את הרשימה. הבישוף הסביר למושל כי יהודים אלה אמנם לא נוצרים הם אבל חיו במקום בשקט ובשלווה במשך מאות שנים.
הם מעולם לא הפריעו לאף אחד, הוא אמר. הם היו יוונים בדיוק כמו כל היוונים האחרים, וזה יפגע בכל תושבי זקינתוס אם הם יעזבו. המושל התעקש שיתנו לו את השמות. בלית ברירה הושיט לו הבישוף פיסת נייר שהכילה רק שני שמות: הבישוף כריסוסטומוס וראש העיר קארר. בנוסף על כך הביא הבישוף מכתב מההגמון אל היטלר עצמו, ובו הצהרה לפיה יהודי זקינתוס הם תחת סמכותו ואחריותו. המושל ההמום לקח את שני המסמכים ושלח אותם אל המפקדה הצבאית הנאצית בברלין.
בינתיים, פנו מנהיגי האי אל היהודים המקומיים ודרשו מהם להסתתר בתוך בתי נוצרים בגבעות. באופן די מפתיע בוטל במהרה הצו (לאסוף את היהודים)– הכל הודות למנהיגים מסורים אלה, אשר שסיכנו את חייהם כדי להציל את יהודי המקום. באוקטובר 1944, הגרמנים נסוגו מן האי, תוך שהם משאירים מאחוריהם את כל 275 יהודי המקום. האוכלוסייה היהודית כולה באי שרדה ללא פגע, בעוד שבאזורים אחרים קהילות יהודיות רבות הושמדו.
היסטוריה ייחודית זו מתוארת בספר של Dionyssios Stravolemos, "מעשה הגבורה – הצדקה", וגם בסרט קצר של Tony Lykouressis, "שירת החיים". לדברי המדריך למטייל של חיים יזאקיס, בשנת 1947, מספר גדול של יהודי זקינתוס עלה לארץ בעוד אחרים עברו לאתונה. בשנת 1948, כאות הוקרה על גבורתם של תושבי זקינתוס בתקופת השואה, הקהילה היהודית תרמה ויטראז' על החלונות של כנסיית Saint Dionyssios. בחודש אוגוסט 1953 נפגע האי ברעידת אדמה חמורה. הרובע היהודי כולו, על שני בתי הכנסת שלו, נהרס כליל. זמן לא רב לאחר מכן עברו שאר 38 היהודים לאתונה. בשנת 1978, העניק מוסד "יד ושם" לבישוף כריסוסטומוס ולראש העיר לוקאס קארר עם התואר "חסיד אומות העולם".
בחודש מרץ 198 נפטר היהודי האחרון שנותר בזקינתוס, Ermandos Mordos, והועבר לקבורה באתונה. כך נסגר המעגל והנוכחות היהודית באי באה לקיצה, אחר כחמש מאות שנה. בשנת 1992, באתר שבו עמד בית הכנסת הספרדי לפני רעידת האדמה, הקימה מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון שתי אנדרטות זיכרון משיש כמחווה לבישוף וראש העיר.
כמה ימים לפני שתכננתי לעזוב את האי ולחזור הביתה, נכנסתי לבנק להמיר דולרים ליורו. אפילו במקום פשוט כמו בנק, הצלחתי להוסיף עוד חתיכה לפאזל היהודי הזה. פקידה שדיברה בטלפון ואכלה כריך, קראה לי כשהגיע תורי. כשנתתי לה את הדולרים להמרה, היא הושיטה לי את הכסף במעטפת המרה בלי לבקש שום תעודה מזהה. מאוחר יותר, כאשר פתחתי את המעטפה, הופתעתי לראות כל כך הרבה כסף. מסתבר שהם לא ספרו כראוי את הכסף שהיה במעטפה, במקום להמיר 1,000 דולר, היא נתנה לי את המקבילה של 10,000 דולר !. זה ממש לא הפתיע אותי, כי הפקידה לא הקדישה לי כל תשומת הלב. מכל מקום, בסופו של דבר, כשהבנק יבין כי כסף חסר, לא תהיה כל דרך להגיע אלי מכוון שלא קבלו ממני נתוני זהות. למחרת בבוקר, התקשרתי לבנק וביקשתי לדבר עם המנהל. שאלתי אותו אם יש בעיה עם החשבונות בלילה הקודם. "את חייבת להיות האישה עם הדולרים", אמר, ומיד הזמין אותי למשרד שלו. כעבור שעה, הייתי בבנק. כשנכנסתי למשרד, האיש שישב מול המנהל עבר לכיסא אחר ונתן לי את מקומו. חלקתי את חווית הבנק שלי איתו, והערתי שזה יכול היה להיות קל מאד עבורי להיעלם עם הכסף. המנהל עצמו התנצל מאד על הדרך הלא מקצועית בה טופלתי והודה לי שוב ושוב על החזרת הכסף. כדי לבטא את הכרת התודה שלו, הוא הזמין אותי ואת משפחתי לארוחת ערב במסעדה יוקרתית. הסברתי לו שלאכול בחוץ זה מסובך מדי עבורנו בשל העובדה שאנחנו יהודים שומרי מצוות. הוא ביקש את הכתובת שלי כדי שיוכל לשלוח לנו ארגז של יין. "גם זו בעיה" אמרתי. הסברתי לו שבאתי מישראל לפני שבוע לחופשה, אבל הוסטתי לדבר אחר. הסברתי: "כמה ימים אחרי שנחתתי, הופתעתי לגלות את הקהילה היהודית שהיתה פה עד לפני 25 שנה" והוספתי: "אתה לא חייב לי כלום. אתם נתתם הרבה לבני עמי והמעט שאני יכולה לעשות כיהודיה, כדי להראות את הערכתי ותודתי למה שעשיתם עבור יהודי זקינתוס, הוא להחזיר את הכסף הזה, שלא שייך לי ולהגיד לכם: "תודה !"
היתה שתיקה שנראתה כרגע ארוך.
האיש אשר פינה את המושב שלו כאשר נכנסתי ולא אמר מילה במהלך השיחה, קם עם דמעות בעיניים, פנה אלי ואמר: "בתור נכדו של ראש העיר קארר, אני המום מאוד ורוצה להודות לך !"
----------------------------
מקווה שהאירוע הזה ריגש אתכם כפי שהוא ריגש אותי.
