המשך הסיפור המרתק.
"שירתך אינה כה נאה, כפי שנדמה לך" קרא אליו קול דקיק מהשמים שמעליו, "ובאשר לכישוריך כקשת, מוטב שתלמד ממני!"
היה זה ארוס, אל-האהבה השובב , בעל כנפי הזהב. וגם לו היתה קשת בידיו, אם כי קטנטנה. והוא המשיך : " ראה כמה הרבה חיצים הישחת כדי להרוג את הדרקון. ואילו לי די בחץ אחד ויחיד !"
ואז החל ויכוח מר ביניהם : מי מהם קשת טוב יותר? עלינו לזכור שארוס , אף כי נראה כילדון, כבר היה, לפי המיתולוגיה, זקן רב-שנים [ורב-ניסיון בקשתו וחיציו !] . ואילו אפולו , למרות מראהו כגבר צעיר, ולמרות מעשי-גבורתו, היה רק בן כמה ימים ! אף אחד מהם לא היה מוכן , כמובן, להודות בכישוריו של זולתו והויכוח לא היה נגמר, לולא היו צריכים ללכת כל אחד למשימותיו. הם התרחקו לדרכם בעלבון צורב ובזעם רב.
עברו שנים רבות, בהן השתלט אפולון, אל האור החושף-כל, על דלפי והפך אותה למרכז הנבואה המקודש לו. מכל רחבי יוון ואפילו מהארצות השכנות, נהרו מלכים ושועי-ארץ, כמו גם המוני פשוטי-העם, עם שאלות מכריעות לכוהני אפולון. התשובות הנבואיות לא הכזיבו אף פעם אחת ושימעו של האוראקל בדלפי התפשט על פני כל. כך הפך אפולון המזהיר-כיום-בהיר זהוב התלתלים, היפה שבאלים והיווני שבהם, לאל האור החושף-אמת ויודע-כל ולאל הנבואה שאין-בילתה.
אבל ניקמת ארוס חיכתה ליומה.
ועל כך - בפרק הבא: אהבה חד-צדדית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה