מאז ומתמיד אהבתי את האגדה היפהפיה והמתקתקה-מרה על אהבתו הנכזבת של אפולון לדפנה . אבל תמיד הצטערתי על סופה הטראגי לשני גיבוריה: דפנה הנפחדת והנרדפת פנתה, בייאושה, לגאיה, אמא-אדמה ואמא-טבע, להסתירה מהרודף התובעני. מיד הרגישה דפנה שאינה יכולה לרוץ עוד, כי רגליה נטועות בקרקע והן מצמיחות שורשים. קליפת-עצים צמחה במהירות והלכה וכיסתה את כל גופה. זרועותיה הפרושות לתחינה ושערותיה הפזורות הפכו לענפים והצמיחו עלים ירקרקים. בטרם כיסתה הקליפה את כל פניה יכלה לחוש את אפולו המופתע ומאוכזב, הכורע לרגליה ולשומעו נשבע להנציח את זיכרה בחגיגות ותחרויות בכל רחבי יוון. "לא השבת לי אהבה, אבל כה אוהבך, שמהיום את תכתירי את ראשי כל המנצחים" נשבע לה. וכך היה.
במקום זרי זהב, עוטרו מעתה ראשי המנצחים בתחרויות ובמשחקים בזר-עלי-דפנה פשוט, אך זרי-הדפנה הפשוטים , לכאורה, היו מקור גאווה מאין-כמותו לכל מתחרה. וגם לעיר או לכפר ממנו הוא בא. כי השמועה על המנצח ועירו התפרסמה מיד בכל רחבי יוון והביאה כבוד רב לו ולעירו. לכן ערים רבות התחרו על ליבו של כל מנצח, כדי לזכות בכבוד זה. פעמים רבות עיר זרה הציעה למנצח פרסים יקרי-ערך, בתנאי שהמנצח יכריז שהוא בא ממנה. כך היה יכול גם איכר עני לזכות לא רק בכבוד רב, אלא אף בעושר: הון עתק, נחלה מכובדת שהוצעה לו בעיר, פטור ממיסים לכל חייו, אשה יפה וכו'. מכאן מקור הביטוי "לנוח על זרי-הדפנה".
ואם בעיני מי מקוראי נראה הדבר כלא-ראוי וכבלתי-הוגן, יתכבד-נא להרהר ב"שחקנים הזרים" בנבחרות הספורט בארצנו ובארצות-העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה