הרצאות לגימלאים: שיבת הבן האובד

ואיזה חיבוק  !

איזה בוקר נהדר -
ואיזה חיבוק !

חזרתו של גלעד שליט הביתה שימחה והרטיטה ליבות כולנו. היה זה רגע מאחד וסוחף של (כמעט) כלל הציבור והעם היהודי בישראל ובתפוצות, ואף של עמים רבים אחרים. אכן, יותר ממגיע לו ולמשפחתו להתאחד בחזרה.

בטכסי "סדר ט"ו בשבט בנוסח מקובלי צפת" שהנחיתי בשנתיים האחרונות, ברחבי ארצנו המקסימה, לפני קהלים שונים,  שילבנו את תפילתנו לשובו של גלעד שליט בברכת האגוזים ["עם ישראל נמשל לגל של אגוזים המסוגל להיות יציב, רק כאשר כל האגוזים נמצאים במקומם. . .  כיוון שניטל אחד מהם וניתן במחבוש, מיד ניעורים כולם ופודין אותו." (שיר השירים רבה ו) ] ביחד עם  שירה המצויין של נעמי שמר "החייל שלי חזר". מילים ולחן: נעמי שמר
שימו לב למזג ותגידו "איזה  -   איזה בוקר נהדר !"
רוח מלחשת ויש ענן וקשת     והחיל שלי חזר.
ציפורים בדשא מזמרות בחשק : "איזה בוקר נהדר!"
ואם אני נרגשת זה ודאי מפני שהחייל שלי חזר .

מישהו שומר בלילה על החיילים.
הוא ודאי ישגיח גם על החייל שלי...

שמור עליו בתוך האפר והפיח , בענן אבק אי שם.
שמור עליו היטב בין עזה לרפיח ובירושלים גם.
כל החילים כבדי התרמילים ישובו לבסיס עם אור.
ואני עד חושך אחכה לי פה שהחייל שלי יחזור.

כשיחזור אלי אומר לו בוודאי : "ראה זה בוקר נהדר!"
רוח תלחש אז אל ענן וקשת ,שהחייל שלי חזר.
ציפורים בדשא יזמרו בחשק :"איזה בוקר נהדר!"
ואני צוחקת בטח אנשק את החייל שלי
                                                                שחזר.

את השיר כתבה נעמי שמר לפני שנים רבות מאד, אך הוא כה התאים למצב, כה עדין וכה מרגש, וכה רצינו שגלעד כבר יחזור, שעיני רבים מהשרים התלחלחו...  מי יודע, אולי נימסכו גם תפילותינו אלה, ממאות הגרונות השרים ומתפללים, אל שאר התפילות לשיחרורו ולשיחרור שאר שבויינו, ואולי-אולי סייעו במשהו לשיבתו לביתו. 

הרצאות לגימלאים : שיבת הבן האובד, חלק ב'

יפה עינים  וטוב רואי
וקווצותיו סדורות לו תלתלים
– דוד המלך (מיכלאנג'לו),

    

אני משלב אקטואליה בהרצאותי הרב-תחומיות,  ולכבוד שובו של גלעד שליט   מצאתי מדרש אגדה תלמודית, יוצא מהכלל  טוב ויפה, על פידיון שבויים הקשור לענייננו  : ( גיטין נח ע"א):

"מעשה  ברבי  יהושע  בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי.

אמרו לו: "תינוק (יהודי שנשבה) אחד יש בבית האסורים, יפה עינים  וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים."

הלך (רבי יהושע בן-חנניה) ועמד  על  פתח בית האסורים. אמר :  "מי נתן  למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?"

ענה אותו תינוק ואמר : "הלא  ה'  זו  חטאנו  לו. ולא אבו בדרכיו הלוך ולא  שמעו בתורתו" (כלומר: השלים את הפסוק שאמר הרב).

אמר:  "מובטחני בו שמורה הוראה  בישראל. העבודה, שאיני זז מכאן עד  שאפדנו בכל ממון  שפוסקין  עליו!" 

אמרו : " לא  זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטין, עד  שהורה
הוראה  בישראל  ומנו  רבי  ישמעאל בן אלישע".*

הדברים שאביא להלן מבוססים על פירושו המאלף של הרב יצחק בלאו**  ממכללת הרצוג.     הרב בלאו מעלה תמיהה הלכתית: כיצד נשבע ר' יהושע בן חנניה ש י פדה את הילד בכל מחיר והרי "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין מה ע"א). ומסביר, בשמו של הרב אונטרמן, שעשה זאת בגלל : א. סכנת נפשות. ב. משום שהילד השבוי היה מופלג בחוכמה, כי הוא מצטט בפסוק  את דברי גדולי העם, שמקבלים על עצמם את האחריות לחטאי-העם , למרות שהם עצמם לא חטאו. התינוק השבוי, לא רק ציטט את הפסוק אלא הדגיש והטעים במפורש את האחריות שהוא לוקח על עצמו כי למד, ש"בזכות  הבל פיהם של תינוקות של בית רבן עומד העולם", ואין לו שום טרוניה  על העונש שהוא מקבל כי הוא ראוי לכך, כי גם לו יש חלק בחטאים אלו. " וכששמע רבי יהושע בן חנניה דבריו של תינוק זה, " , אומר הרב בלאו, "נשבע להוציאו מבית הכלא בכל מחיר,  כי דמות כזו ,שמקבלת אחריות, היא הדמות שמסוגלת להעלות את העם מרמתו הרוחנית הירודה. " ואם ילד זה כשהוא קטן מדבר בצורה כה בוגרת ואחראית אין ספק שכשיגדל יהיה אחד ממורי הדור ומאירי הדרך ... "

* האגדה נמשכת ומספרת גם על ילדיו של רבי יהושע בן חנניה , שגם הם נישבו . ראה שם, בהמשך.  

** הרב יצחק בלאו :    "פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן " מסכת גיטין דף נח.  באתר "דעת" ללימודי יהדות ורוח של מכללת הרצוג. .מאמר זה פורסם בשינויים קלים:  הרב יצחק בלאו :     "פדיון שבויים יתר מכדי דמיהן -  נסיון פרשנות לאחת מאגדות החורבן",  בכתב-העת "שמעתין" גליון מס' 156 (ניסן סיון תשס"ד) ענ' 135-143 .

הרצאות לגימלאים: מיטב השיר - כזבו (חלק ב')

     מיטב השיר  -  כזבו   (חלק  ב)

אפולו היה גיבורן של אגדות רבות, בצורות ואופנים ומופעים רבים : אל האור והאמת, אל השמש ואל הנבואה, אל הנעורים ומגן-הנערים, אל הכנסת-האורחים, אל שדות-המרעה והרועים ועדריהם, אל הקשתים, אל הרפואה , פטרון המוזיקה המוזות והתרבות, ועוד ועוד, אבל גם אל המגיפות, אל העכברים. כה רבים תפקידיו האלוהיים שרק הרמס מתחרה בו במספרם. מעטות הן האגדות המיתולוגיות שאינו מופיע בהן, כמוהו כאביו זאוס. תכונת-אופי בולטת משותפת לשניהם : חוסר יכולת או חוסר רצון להתאפק, חוסר ריסון עצמי, בעיקר כשמדובר במושא תאוה מינית. אכן, שניהם טרדנים מיניים כפייתיים בלתי-נלאים וחסרי-מעצורים(!). משותפת להם גם תכונה נוספת, נבזית אף היא: מרגע שהשיגו את מטרתם, הם נוטשים את האהובה לגורלה   [המר, בדרך-כלל], ללא שום נקיפות-לב ומצפון. כבר סיפרתי על תוצאות אהבתו הנכזבת של אפולו לנימפה דפנה.

בהקשר לכך עלו בי שורות מספר משיר לא כל-כך ידוע (של זאב ז'בוטינסקי  ?...). זהו שיר "נועז", עם נימה ארוטית בוטה. אפילו "גס". לכן לא נראה לי שזו זהות מחברו. האמנם ? מי מכיר ? מי יודע ?

השיר מתחיל בתיאור נערה היוצאת לבדה אל החורש ואז... "ארבעה אז הקיפוה,/ רם כארז כל אחד ./ הראשון , בחור צנוע,/ לה התיר חגורת-בד" . גם שני האחרים לא טומנים ידם רק בצלחת ו"עוזרים לה" להתפשט. עד ש"הרביעי  - אך משירנו/ יש למחוק פסוק אחד, / פן תינהרנה גבירותינו/ אל החורש הנחמד". 

ובהקשר דומה נכתב שירה של נעמי שמר "ולס להגנת הצומח" , שלדברי המשוררת עצמה נכתב כמחאה על החוק למען צמחים מוגנים, בעוד לא מיושם החוק למניעת מעשים מגונים : "רק אלי אין החוק מגיע./ רק עלי איש אינו שומר./ לו היו לי עלי-גביע ,/ אז היה מצבי אחר". . .                       

 

  ועל כך  -  בפרק הבא: מיטב השיר כזבו ג'

הרצאות לגימלאים :לנוח על זרי הדפנה

 

מאז ומתמיד אהבתי את האגדה היפהפיה והמתקתקה-מרה על אהבתו הנכזבת של אפולון לדפנה . אבל תמיד הצטערתי על סופה הטראגי לשני גיבוריה: דפנה הנפחדת והנרדפת פנתה, בייאושה, לגאיה, אמא-אדמה ואמא-טבע, להסתירה מהרודף התובעני. מיד הרגישה דפנה שאינה יכולה לרוץ עוד, כי    רגליה נטועות בקרקע והן מצמיחות שורשים. קליפת-עצים צמחה במהירות והלכה וכיסתה את כל גופה. זרועותיה הפרושות לתחינה ושערותיה הפזורות הפכו לענפים והצמיחו עלים ירקרקים. בטרם כיסתה הקליפה את כל פניה יכלה לחוש את אפולו המופתע ומאוכזב, הכורע לרגליה ולשומעו נשבע להנציח את זיכרה בחגיגות ותחרויות בכל רחבי יוון. "לא השבת לי אהבה, אבל כה אוהבך, שמהיום את תכתירי את ראשי כל המנצחים" נשבע לה.  וכך היה.

במקום זרי זהב, עוטרו מעתה ראשי המנצחים בתחרויות ובמשחקים בזר-עלי-דפנה פשוט, אך זרי-הדפנה הפשוטים , לכאורה, היו מקור גאווה מאין-כמותו לכל מתחרה. וגם לעיר או לכפר ממנו הוא בא. כי השמועה על המנצח ועירו התפרסמה מיד בכל רחבי יוון והביאה כבוד רב לו ולעירו. לכן ערים רבות התחרו על ליבו של כל מנצח, כדי לזכות בכבוד זה. פעמים רבות עיר זרה הציעה למנצח פרסים יקרי-ערך, בתנאי שהמנצח יכריז שהוא בא ממנה. כך היה יכול גם איכר עני לזכות לא רק בכבוד רב, אלא אף בעושר: הון עתק, נחלה מכובדת שהוצעה לו בעיר, פטור ממיסים לכל חייו, אשה יפה וכו'.    מכאן מקור הביטוי "לנוח על זרי-הדפנה".

ואם בעיני מי מקוראי נראה הדבר כלא-ראוי וכבלתי-הוגן, יתכבד-נא להרהר ב"שחקנים הזרים" בנבחרות הספורט בארצנו ובארצות-העולם. 

הרצאות לגימלאים: מיטב השיר - כזבו ( חלק א)



האגדה היפהפיה והמתקתקה-מרה על אפולון ודפנה היתה אהובה עלי מאז ששמעתיה כילד . אבל תמיד הצטערתי על סופה הטראגי לשני גיבוריה. עם השנים למדתי להכיר עוד אגדות על אהובותיו (ואהוביו) של אל האור, האמת והנבואה, פטרון המוזות והתרבות ושומר הנעורים והנערים. המתמיה ביותר באגדות אלו (ובמיתולוגיה היוונית בכלל) הוא הסתירה-הפנימית (האימננטית) הטבועה בהן. סתירה ?!  - סתירות ! ! 

תיאודור צ'זאריו : אפולו ודפנה



1.    הכיצד זה שאל האמת והנבואה , היודע-כל, מתנפל על נערות  (ונערים) באהבתו הדורסנית, שגורמת לקיצם הטראגי של כולם? אם הוא אל היודע מה צופן העתיד, כיצד אינו חש במה שעומד , בעתיד הקרוב ביותר, לקרות לו ולאהוביו? ואם כן, מדוע הוא , בכל זאת פועל כפי שהוא פועל ואינו מרסן עצמו ?

2.    ואם נאמר , בהקשר לנ"ל, כדי להסבירו "אדם  -  קרוב אצל עצמו" , הרי שכאן לא מדובר באדם , אלא באל אדיר-כח-ויכולות . שוב תמיהה.

3.    ואם הוא אל כה רב-כח, מדוע אינו מנסה , ובודאי שאינו מצליח , לתקן את שניפגם ?

התשובה לשאלות האלה חייבת להיות מהותית, לא רק פילוסופית.

תשובה ראשונית ו"טבעית" לשאלה מדוע אל האמת, הבואה ומגן-הנערים והנעורים פועל בצורה כה יצרית-חייתית ובשרירות-לב – היא פשוטה : משום שהוא רוצה וגם יכול ואין ביד אף אחד למנוע זאת ממנו.

אבל , דווקא בגלל זה, האגדות האלה ממחישות את כוחם המוגבל של האלים המיתולוגיים ואת יכולותיהם הדלות. אבל גם את אופיים השרירותי וחולשותיהם הרבות : קטנוניות וחולשת-דעת, חוסר מוחלט של ריסון עצמי והתאפקות, שימוש רב באלימות, חוסר התחשבות ברצונם של אחרים ובדעותיהם ורגשותיהם, התחמקות מהודאה-על-חטא והתחמקות מעזרה לנפגעים והתעלמות מהם ומגורלם ופגיעה בהם.

אגדות המיתולוגיה, יפות ככל שתהיינה  [והיוונים העריצו את היופי – הן יפי –הגוף והן יפי-האמנות והשירה !] , מתקתקות ומושכות-לב מאין-כמותן,  חושפות את האלים במלוא כיעורם הנפשי וחולשות-האנוש שלהם מתעצמות  ומועצמות עם כל סיפור נוסף.

כשאני משווה אגדות-כשפים אלה אל תורתנו, עיקריה וציווייה המאד-ארציים, אני מעריץ את התנ"ך והתלמוד וגיבוריהם עוד הרבה יותר ומבין את גדלותם הנפלאה והאמיתית לאשורה.

שתי תובנות נוספות שניתן להפיק מהסיפור :1.  לא כל הנוצץ  - זהב הוא. גם אל האור והאמת, אל הנערים, האמור לשמור עליהם , ברגע שמערב שיקולים זרים שלא ממין העניין [תרתי-משמע] , או ברגע שהוא מעורב רגשית ,  עלול לעשות שטויות ! 

2. אפילו תהיה היפה שבגברים – עדיין לא מובטח לך, שתזכה רק משום כך, בליבה של הנערה שצדה את עיניך. "האדם יראה לעיניים . האל [ולפעמים – גם האישה] יראה ללבב". 

הרצאות לגימלאים:שופרא דשופרא - והמיתוס

 

הרב גורן תוקע בשופר עם כיבוש הכותל המערבי במלחמת ששת הימים. צילום:  דוד רובינגר. מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.

תמונת הרב גורן התוקע בשופר עם כיבוש הר-הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים , שהבאתי בדף הקודם, הזכירה לי תמונה אחרת, מפורסמת וידועה אף יותר, מאותו אירוע מכונן. והרי היא לפניכם. ואכן, שני החיילים שלימין הרב , מופיעים בה עם ארבעה חיילים נוספים . מכל השישה ניתנים לזיהוי ברור רק ארבעה.

תמונת הצנחנים בכותל.  צילום:  דוד רובינגר.  מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. .מימין: חיים אושרי, (חיים כהן מאחור), צבי יפעת וציון קרסנטי.

בתמונה זו, שזכתה לכינוי "הצנחנים הבוכים" והפכה מאז לאייקון-הסברה מרגש לכל הדיעות, מהידועים ביותר בתולדות מדינתנו ולסמל מרכזי למלחמת ששת הימים והקרב על ירושלים, נראים ארבעה חיילי גדוד 66 של חטיבת הצנחנים כאשר הם "מביטים על הכותל המערבי שזה עתה נכבש במבט של השתאות". אבל המתבונן היטב יבחין בדבר מוזר : הם בכלל לא מסתכלים אל הכותל ( ! ) , אלא אל מעבר לו. הם מצולמים על רקע הכותל, ומביטים הצידה. גם הרב גורן, בתצלום המפורסם, מצביע בשופר אל מעבר לכותל. הדבר , לדעתי , לא פוגע כהוא-זה במעמד המרגש, ואולי אף מעצים אותו. אבל בעובדות יש לדייק. בראיון מאוחר איתו סיפר חיים אושרי : "המראה של הר הבית שנגלה לעינינו, הכיפות הבוהקות מסביב, כשעליהן מתנפצות קרני השמש ומסביב עדיין עננים של בוקר, היה, מבחינתי, המראה של ירושלים אליו השתוקקנו כל השנים. אני זוכר בעיקר תחושה של התפעמות, של עצירת נשימה. הנה ירושלים עליה קראנו ואותה זכינו לראות רק בתמונות עומדת כאן לפנינו . רגע הפגישה עם הכותל היה רגע של התרגשות גדולה. רגע של הגשמת חלום. הרחבה כולה לבשה ירוק של חיילים. מסביב כולם בכו. היו שבכו מאושר, היו שבכו על חברים שאיבדו בקרב. ידענו שלמרות הכל, שילמנו מחיר יקר כדי לעמוד כאן ברגעים הללו" (ראיינה : ריבקי רט. מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית). לפני כארבע שנים שבו שלושת החיילים שבשורה הראשונה לצילום-שיחזור מיוחד בכותל , כפי שמספר אריאל שמידברג באתר "חגים ומועדים", וגם הוא חוזר על המנטרה "כשהם מביטים אל על לעבר הכותל" ...שימו לב ותשפטו בעצמכם.  

הרצאות לגימלאים: מי שר הכי יפה?

המשך הסיפור המרתק.

"שירתך אינה כה נאה, כפי שנדמה לך" קרא אליו קול דקיק מהשמים שמעליו, "ובאשר לכישוריך כקשת, מוטב שתלמד ממני!"

היה זה ארוס, אל-האהבה השובב , בעל כנפי הזהב. וגם לו היתה קשת בידיו, אם כי קטנטנה. והוא המשיך : " ראה כמה הרבה חיצים הישחת כדי להרוג את הדרקון. ואילו לי די בחץ אחד ויחיד !"

ואז החל ויכוח מר ביניהם : מי מהם קשת טוב יותר? עלינו לזכור שארוס , אף כי נראה כילדון, כבר היה, לפי המיתולוגיה, זקן רב-שנים [ורב-ניסיון בקשתו וחיציו !] . ואילו אפולו , למרות מראהו כגבר צעיר, ולמרות מעשי-גבורתו, היה רק בן כמה ימים ! אף אחד מהם לא היה מוכן , כמובן, להודות בכישוריו של זולתו והויכוח לא היה נגמר, לולא היו צריכים ללכת כל אחד למשימותיו. הם התרחקו לדרכם בעלבון צורב ובזעם רב.

עברו שנים רבות, בהן השתלט אפולון, אל האור החושף-כל, על דלפי והפך אותה למרכז הנבואה המקודש לו. מכל רחבי יוון ואפילו מהארצות השכנות, נהרו מלכים ושועי-ארץ, כמו גם המוני פשוטי-העם, עם שאלות מכריעות לכוהני אפולון. התשובות הנבואיות לא הכזיבו אף פעם אחת ושימעו של האוראקל בדלפי התפשט על פני כל. כך הפך אפולון המזהיר-כיום-בהיר זהוב התלתלים, היפה שבאלים והיווני שבהם, לאל האור החושף-אמת ויודע-כל  ולאל הנבואה שאין-בילתה.

אבל ניקמת ארוס חיכתה ליומה.

ועל כך  -  בפרק הבא: אהבה חד-צדדית.